את הטור הזה אני יודעת איך להתחיל, אבל אין לי מושג איך הוא יסתיים. שקלתי בכלל אם לכתוב אותו, כי הוא כל כך אינטימי, מאידך, אינטימיות זו הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן. אז אני לוקחת נשימה עמוקה וחושפת, למעשה מתפשטת ומגלה קבל עם ומקלדת שאחרי חמישה חודשי זוגיות מהממים, בהם למדתי לכתוב מחדש את המילה אהבה על קירות ליבי ולמדתי לשרבט לבבות על קירות נפשי, החסון שלי החליט שהוא צריך הפסקה. כמה ימים לעצמו, כדי להבין מה קורה פה.

אני שואלת את עצמי וואט דה פאק? מה אני בבית ספר, אוכלת ארוחת עשר או משחקת בקלאס? ואם בקלאס עסקינן, זה הכי לא קלאס לעשות את ההפסקה באמצע יום עבודה, אחרי לילה רווי הקאות, בהודעות. אבל, נו, שוין. עברנו את (גירושי) פרעה, נעבור גם את זה. בגדול, בקטן וגם בראיה מיקרוסקופית, אין בעיניי טעם להפסקה בכלל. בתפיסה שלי - אם יש ספק , אין ספק. על כן, על פניו, אין על מה לחשוב, כי אין על מה להיאבק. אבל החסון שלי, שמצטיין בהנמקות, משל היו לחם חוקו, אמר "שזה יעשה לי טוב ויחזק את הקשר". לא האמנתי לרגע, אבל החלטתי, באופן שהפתיע גם את עצמי, לשחרר. הגבלנו את פרק הזמן ואני חשבתי שאני וונדר וומן. כן ממש עוד רגע מתקשרים אליי מהוליווד, להחליף את גל גדות בסרט ההמשך. אבל רגע, לפני שאני מצילה את העולם, תנו לי שנייה להציל את עצמי.

קלטתי שאני נוקטת בשלבי אבל מצומצמים בלי לשים לב. אני עצובה. אני מכחישה. אני "הדבר הכי טוב שקרה לו". אני מלאת שנאה עצמית, אין לי תאבון, אני רוצה לישון ולא מצליחה, מתחילים איתי ללא הרף - כי מריחים עד כמה אני שברירית. אני מרגישה עוצמתית, יש לי חשקים למתוק ולא בא לי לחייך. בהיותי אמא, פרק הזמן של הבאסה הוא מוגבל מראש, תודה לאל. ואני תוחמת את שעות הצמרמורות, הפואמות והדמעות לזמן שהבן שלי ישן. כיוון שאני מותשת בעצמי מהתעסקות חוצת ספרי ד"ר רות למיניה, זה יוצא רבע שעה ליום בממוצע, לא כולל זמן חפירות של הודעות קוליות לחברות בקבינט הנפש השבורה. (יבורכו על כך חברותיי הנדירות).

היום שלי התחלק לשניים, משל באופן אבסורדי, לא היו לי חיים לפניו. הרגשתי את השמש מאירה על ראשי כשהחסון כתב לי שהוא אוהב ומתגעגע, והירח המלא כיבה את אורו כשהוא התעלם מהודעותיי. ממש נחום תקום של נימי דמי. אבל שנייה, רגע. לא שמתי חגורת בטיחות, שמישהו יוריד אותי מרכבת ההרים הזאת של מצבי הרוח - אף אחד לא שאל אותי, אם אני מוכנה להעלות עליה. והרי לפני דקה הוא עוד רצה להקים איתי בית בישראל ובא לציון גואל. ופתאום הבחור התמיר, שעטף אותי בגופו המסוקס ובעורו המחוספס, שואל את היקום האם אני האחת שלו. אבל  זה רטורי. הרי ברור שכן. כל יום כשהוא קם איתי בבוקר הוא לחש זאת לעורקיי, אז מדוע הספק זקף את ראשו המכוער?

אין לי תשובה. האם זה אופיי או סטטוסי, או פתיחותי או סך כל הדברים הללו - אני.

השאלה הבאמת חשובה כאן, היא האם אנו מוכנים לתת הכול כדי לעבוד על הדבר הנפלא הזה - האהבה. או שמא, היא מתעתעת בנו בניחוחה המשכר. האם היא זאת היא? למרות, ובכל מחיר ומהו אם בכלל. ואולי, אני צריכה להבין אם אני יכולה לסמוך על מישהו שביטחונו לגביי מעורער. ואולי אם זה כך, עדיף לברוח שנייה קודם, ולהיות לשם שינוי הוונדר וומן של תחושותיי. אז סוף סוף אני אוכל להחזיר לעצמי את השליטה בחיי, רק אני עצמי עם נפשי, ללא יכולת להיפגע וללא  אפשרות לתת למישהו לשרוט את שריון הקשקשים שתפרתי במשך שנים רבות מדיי. אחרי הכל, אני הייתי שם לפניו.