"אז מה אתם מתחתנים?", שאלה אותי אחותי הגדולה בעיניים נלהבות. הסתובבתי אליה את הסיבוב האיטי בעולם, שנדמה היה כאילו נלקח מטלנובלה ספרדית של שנות התשעים, ועם גרון חנוק וגוף שבוגד את החזקתו התמירה, נפלתי על כתפיה הדקיקות בוכייה: "זה נגמר, אנחנו מתגרשים". נכון, לא התחתנו, אבל אחרי למעלה מחצי שנה של הכרות זה הרגיש כאילו אני עוברת שוב גירושים, בלי חלוקת רכוש. הרי, את הרכוש היקר ביותר לא ניתן להחזיר או לתקן. ליבי שקע בקרבי ומנייתו ירדה. הרגשתי כאילו הוא מנהל חיים משל עצמו, בחוויה חוץ גופית, שאינה קשורה אליי.
נכון, הייתי צריכה להטיל ספק, אבל מי רוצה להטיל ספק, כשיש לך את האהבה הגדולה הזאת שמפעפעת בך כל יום מחדש. מדוע דווקא כאשר אנו מקבלים את הטוב ביותר, אנו צריכים לחשוש ולשים לנו תמרורי אזהרה על הנפש של "אין כניסה", "היזהר לבבות לפניך", "זהירות זירעונים חוצים".

באיזה קטע אתם הגברים חושבים שאפשר להאריך את הפרידה ולהיות בקשר? למה אין שלושים יום של הודעה מראש ופיצויים מורחבים, בדמות טיפולים פסיכולוגיים, שהרי כעת אני צריכה לברוא את עצמי מחדש. להמציא את המותג "לירון מעוז" מצוחצח, חזק ודעתן, בהיותי אוספת את רסיסי הביטחון העצמי מהרצפה ועל הדרך לנסות להדביקם לכדי דמות איתנה? 
וונדר וומן היא כאן כעת, עם לוק אחר ונפש אבודה שהיא סוחבת במזוודה, שהלכה אי שם לאיבוד בטרמינל חיבוטי הנשמה והסדרת הנשימה.
יש קטע כזה שבהיותך אימא, שעות הבאסה לאחר פרידה הינן קצובות, ידועות מראש ולפרק זמן מוגבל. אין לך באמת את האפשרות להיכנס מתחת לפוך ולהיעלם עם שירי אמיר דדון/ סלין דיון ברקע, כשאת מסיימת את כל חבילות הטישיו הרך לאף ועוברת לקנח אותו בנייר סופג, שגם הוא כבר אינו עומד איתן מול רמת מליחות דמעותייך. 
חשבתי לתומי שזה שאין לי תאבון, לפחות יחזיר אותי למידה המיוחלת בג'ינס. במהרה הבנתי שבמסגרת החנוכה, ניסים לא יהיו כאן, אבל עלייה ברמת השומן הרווי פלוס סיכוי לצנתור בהחלט קיימים. תהיתי ביני לבין עצמי, האם כדאי שיחליפו לי את הלב באותה הזדמנות, כי הוא כבר הגיע לעומס יסף שלו.
בהיותי משחזרת ומפלחת את הקשר לכדי נתונים סטטיסטיים מדויקים, הבנתי שלא הייתי מוותרת על שום דבר במהלך רכבת ההרים המטורפת הזו. על הזכות להיות נאהבת, על האפשרות לאהוב, על הידיעה שיש יותר מאהבה אחת גדולה בחיים. על ההרגשה הזו שניתן לאהוב אותי בדיוק ברגעים שהתעוררתי, פיזית ונפשית, אותן דקות בן החלטתי שאני מוותרת על העיוורון של קולותיי מרעימי השחקים. זה היה מפתיע - לצד אהבתי שהתגברה לחסון שלי, התגברה אהבתי לעצמי. 
באותן דקות של תובנה הבנתי שהגעתי לנחלה. שיש מסוגלות לאהוב אותי בנקי, בטבעי, באני. שכאשר אני טובה לעצמי, אז אני ממש הגרסה הכי טובה שלי לסובביי. אני מקווה שתקופת חורבן לב שני תעבור במהרה. אני מייחלת לעצמי שהדברים שצריכים להגיע אליי יגיעו במלוא הדרם ב-2020. אני באמת מאמינה שתהיה לי עוד אהבה, מזוקקת כזאת, בלי רעשי רקע. אני יודעת שכל האפשרויות פתוחות ומעל לכל אני יודעת שהחלום למשפה וילדים נוספים יגיע בכל דרך שהיא. הלכתי להכניס יעדים חדשים לוויז. נתראה שנה הבאה.