מה היה שם, באותה שעה כשכל הקלפים היו לטובתי, ובכל זאת החלטתי ללכת על הפסד ידוע מראש? למה הייתי כל כך נחושה להוכיח לו שאני אולי מוכשרת, אבל לא מספיק? למה התעקשתי לשכנע אותו שמתוך, נגיד, עשרה דברים טובים שהוא מזהה, יש בי פחות מחצי? כל אלה שאלות שמנקרות בי מאז אותה ישיבה בבית קפה.
כבר מזמן שאני לא מצחקקת בחינניות. על הישות המשונה הזו השתלטתי. מה שכן, כשעל השולחן עולה נושא הכסף כתגמול עבור עבודה מצוינת, כמו רוב חברותיי, גם אני חוטפת משהו שנע בין שיתוק להצטפדות. אני כותבת “חברותיי”, כי איכשהו אצל הגברים שאני מכירה זה לא עובד כך. “לא תאמיני”, מספרת לי חברה טובה, אם לשלושה, שעשתה קריירה מפוארת בניהול. “מגיעים אליי גברים שעומדים במעט מאוד דרישות ממה שאני מפרסמת בדרושים, אבל עם תביעות לשכר בשמים. לעומת זאת, מגיעות אליי נשים שעומדות בתשע מתוך עשר מהדרישות, ומבקשות הרבה פחות כסף. דפוקות. אנחנו דפוקות”. לי אין כוח להלקאה עצמית. אני סומכת על אחיי הטוקבקיסטים שכבר ינאצו אותי. בשביל זה לא צריך אותי. אז למה בעצם כשזה מגיע לנשים, רובנו נתקעות כשמדברים איתנו על כסף? “הלו”, מציץ לי מבעד לכתף הבן שלי, “תכתבי גם שזה מסר ממש לא טוב לילדים, כשאתן באות ככה, כמו לוזריות”.
התרעות פיקוד העורף