“נכנסתי להריון קצת אחרי החתונה, והייתי באמצע התואר הראשון”, נזכרת גונן (33) ברגע הגילוי. “בחודש שביעי הרגשתי פתאום גולה בין השד לבית השחי ובעלי שיגע אותי ללכת לבדוק. רופאת המשפחה נגעה בי וקבעה שזה חלב מההריון שיחלוף עם הלידה. ילדתי את בתי ליה והתחלתי להתרגל לאמהות הצעירה ולהתרגש, והדאגה היחידה הייתה לחזור לגזרה”.
אבל הגולה לא נעלמה וגונן חזרה לרופאת המשפחה שהתעקשה על גרסתה המקורית. גם רופא הנשים קבע אבחנה דומה, אבל שלח אותה ליתר ביטחון לכירורג שד. כעבור כמה דקות בתוך הפגישה עם הכירורג היא נשלחה בדחיפות לבית החולים.
“פתאום הדברים החלו לצוף. יצאתי משם וכעסתי”, היא מספרת. “זומנתי לבית החולים לסדרת בדיקות, וכשהגעתי לשם, ההרגשה הייתה שכל בית החולים חיכה לי. הרופאה שאלה אם הגעתי לבד וביקשה שיצטרף עוד מישהו. שם כבר הבנתי שטוב לא יצא מהחדר הזה. שמעתי אותה אומרת ‘גידול ממאיר’, ומאותו שלב כבר לא שמעתי יותר כלום”.
בסבב הראשון של המחלה הכה הסרטן בגופה של איה בשד הימני, עדיין ללא גרורות או כאבים. לאחר הניתוח התחילה חבילת “הכל כלול”, כפי שהיא מכנה אותה – טיפולי כימותרפיה, הקרנות וטיפול ביולוגי. וכל זה מתפרש על פני שנה מחייה, בזמן שבבית יש תינוקת שזקוקה לאמא.
“זו הייתה תקופה של המון שינויים פנימיים וחיצוניים עם התמודדות לא פשוטה. בין הטיפולים הקשים, רציתי שליה תהיה קרובה אליי והוצאתי אותה מהגן. היא נולדה למציאות מסוימת והייתה תחושה שהיא מרגישה שצריך להקל על אמא. לאט-לאט למדתי להתמודד, גם עם המראה החיצוני שהיה החלק הכי קשה בהתחלה. איבדתי את השיער הארוך הטבעי שלי שצמח עד הישבן והיה לי קשה לראות עצמי עם קרחת. יחד עם זה מגיע איבוד הביטחון העצמי”.
לאחר שנה של טיפולים וסיום התואר, גונן ובן זוגה חוגגים ניצחון ומכריזים על הסרטן כפרק שתם ונשלם. היא חוזרת לעבודה ובמשך שנתיים נהנית משגרה נעימה. ואז, בבוקר אחד היא מתעוררת בפרכוסים עזים. “אני מתעוררת ורואה את בעלי ביד אחת מחזיק לי את הלשון ובשנייה מרחיק את ליה. איבדתי הכרה. במיון מיד הבינו שיש גרורה במוח. כשאני מתאוששת, מעדכנים אותי שיש צורך בניתוח ראש. הייתי בהלם, כי ראש זה לא שד. ניתוח ראש זה הליך הרבה יותר רגיש ומסוכן. חשבתי לעצמי, מה פתאום זה חזר, כבר התרגלתי שהכל מאחוריי”.
בשלב זה בחייה, בגיל 26, גונן מקבלת את התואר המפוקפק “גרורתית”, שממנו חששה כל כך. “זו הייתה תמיד קטגוריה שנראתה לי רחוקה ממני וזה היה הלם עבורי, ועוד ניתוח ראש, ועד שגידלתי בחזרה שיער”, היא אומרת. “שוב עלתה גם ההתמודדות עם הנשיות שנפגעת כל פעם. פשוט הבנתי שאני מתמודדת עם משהו אחר. נותחתי, קיבלתי טיפול משלים והקרנות מיוחדות ויצאתי לתקופת החלמה. התאוששתי די מהר מהניתוח והתחלתי לחזור לשגרה. זה כאילו נשמע קל, אבל זה משום שבאמת עשיתי את זה כך – התמקדתי בהחלמה ולא בשאלות של למה ומה עכשיו. התמקדתי בשגרה ובשלב זה עדיין הייתה בי המון אופטימיות. בטח ובטח לא דמיינתי שיהיה לזה המשך”.
שנה נוספת עוברת וגונן עוברת בדיקות מעקב כל שלושה חודשים ובטוחה שהפעם היא נקייה. אבל הסרטן חיכה שוב מעבר לפינה.
גונן עוברת ניתוח שלישי ושוב מוסר האיום המתפשט במוחה. יחד איתו מתחילה להתפורר גם חומת המגן שהיא עבדה על שימורה כל כך הרבה זמן. עולות בה תחושות של כניעה.
"חייתי בידיעה שזה יחזור ושאין לי באמת שליטה. היו ימים שבהם נפלתי לדיכאון והיו ימים שהתרוממתי. אפשרתי לעצמי גם וגם. ימים לבכות, להיות בדאון ואחר כך מיד הרמתי את עצמי. לא יכולתי לחזור לשגרת עבודה, כי עד שהתאוששתי, מגיעה עוד מכה ותקופת טיפולים ולא הצלחתי לשלב את המצב הזה עם עבודה מסודרת. ניסיתי להיאחז בכל פעם במשהו – נאחזתי בלימודים, בספורט שאני אוהבת, בבילויים, בחברות, וגם נפגשתי המון עם קבוצות של חולות סרטן שסיפקו לי המון הנאה ותמיכה”.
לאחר חצי שנה, בבדיקה שגרתית, שוב מתגלה גרורה במוח. גונן בקושי בת 28 והיא עוברת את ניתוח מספר 4. בבדיחות הדעת, היא מציעה למנתח להתקין רוכסן בראשה כדי להקל עליו. בהמשך הגיעו הקרנות, ובתקופה ההיא מתחילה להתעורר אצלה מחשבה על הריון נוסף, על אח או אחות לבתה.
“ליה גדלה וכבר החלה לשאול למה אין לה אחים”, היא מספרת, “וכל גרורה שכזאת, הרחיקה אותי כמובן מהחלום לעוד ילד. היו המון רגעים שבהם חשבתי על המוות ושיום אחד לא אהיה פה. מחשבות על מוות לא מזקנה, אלא ממחלה כאישה צעירה. התחלתי לחשוב על תחנות בחייה של ליה שבהן לא אהיה לצדה. עלה לי רעיון להכין קופסה שבה אשאיר לה ברכה לבת המצווה ולגיוס לצה”ל, ואפילו לחתונה להשאיר לה את טבעת הנישואים שלי. וככה, בכל נקודת זמן, להשאיר לה מזכרת ממני. מהמקום הזה כל הזמן חשבתי על ליה וזה מה שהחזיק אותי. לא העזתי ליפול לידה ולהיות עצובה. הילדה הקטנה הזו שלי, שעברה כל כך הרבה, נולדה לאמא שנעלמת לאשפוזים. הרגשתי שאני חייבת לה”.
אחרי ניתוח שלישי בראשה, ורביעי בסך הכל, וסבב חמישי של המחלה לא היה זה ריאלי מבחינתה לבחון אופציה להריון, לפחות בטווח של שנה מפני שהסרטן עלול להכות בה אפילו יותר. אבל גונן הייתה נחושה להביא נפש אחות לבתה ולא ויתרה על אף הסיכון. היא נכנסה להריון טבעי, אבל הרופאים לא היו אופטימיים.
בשלב זה כבר ברור לכולם שיש מחלה פעילה בגוף והשד שולח את הגרורות למוח. הרופאים ממליצים על טיפול ארוך טווח של שנים הכולל כימותרפיה וטיפול ביולוגי. אחת הרופאות מציעה לה לבצע שימור פוריות בטענה שאם הסרטן כאן כבר תשע שנים, הוא יוכל להמתין עוד חודש לתחילת הטיפול הביולוגי. וגונן מתחילה לפעול על הגשמת החלום לליה ולילד נוסף.
“התחלתי תהליך של IVF (הפריה חוץ גופית; ס"ב) ולאחר תקופה קצרה הוקפאו עוברים ונרגעתי", היא מספרת. "השלב הבא היה הרעיון של פונדקאות. היו לנו עוברים, אבל מחיפוש פשוט הבנו שהעלויות מטורפות והתחלנו בקמפיין של גיוס המונים. ידעתי שהרשת מוצפת בבקשות עזרה חשובות יותר, אבל זה היה כל כך חזק ממני. תוך כדי הטיפולים בסרטן, כתבתי את הסיפור שלי והעלינו בפייסבוק. קיבלנו המון תמיכה ופרגון מכל הארץ. הייתה היענות מדהימה וגייסנו שליש מהסכום שהיה 300 אלף שקלים בסך הכל. השלמנו בהלוואות פרטיות, העברנו את העוברים לגיאורגיה ולאחר זמן קצר הפונדקאית הייתה בהיריון.
“שיה נולדה לפני שנתיים. ליה הייתה שותפה בתהליך כולו, וזה היה מרגש גם לה. באותה שנייה ירד לי סלע מהלב. הרגשתי שזה הניצחון האמיתי שלי והיה שווה את כל העקשנות שלי. הרגשתי שנגד כל העולם, נגד ההיגיון, הוכחתי לעצמי שבסוף לא סיכנתי את עצמי ולא ויתרתי על החלום. חזרנו הביתה כמשפחה שלמה מבחינתי, כי זה היה החלק החסר”.
יום לאחר החזרה מגיאורגיה, גונן חזרה למיטת הטיפולים ונאבקה בגרורה מספר 5. כיום, למעלה משלוש שנים אחרי, היא נקייה מהמחלה. בשנים האחרונות היא מרצה בכל הארץ עם סיפור חייה. בחודש הנוכחי, שבו צוין יום האישה הבינלאומי, גונן משיקה הרצאה חדשה. בקהל יושבות נשים חולות לצד נשים המתמודדות עם המחלה שחולפת וחוזרת. גונן מבקשת ללמד אותן איך לא לתת למחלה לנהל אותן. ובעיקר איך להתמודד עם הפגיעה בנשיות, באמהות ובזוגיות ולהאמין שאפשר לנהל חיים ואפילו להגשים חלומות לצד הסרטן.
התרעות פיקוד העורף