הקרב על התודעה: מי שנשארה מאחור בעיצומו של משבר הקורונה היא החברה הבדואית, בפרט בכפרים הלא מוכרים, שמצאה את עצמה מנותקת מהמידע השוטף של משרד הבריאות. בימים אלה, צוות של נשים המכונה צוות החוסן של יישובי אבו קווידר, כפר ערבי בדואי בלתי מוכר בנגב, הממוקם כ־14 קילומטרים דרומית־מזרחית לבאר שבע, לקח את המושכות לידיים ומאייש לא רק את מערך ההסברה, אלא גם את מערך הטיפול באוכלוסייה. בראשו עומדות איה אבן פרג', רכזת תחום הבריאות והיוזמת של הקמת הצוות המיוחד, ואחלאם אבו קרן, מנהלת המחלקה לפיתוח חברתי־כלכלי – שתיהן פועלות במסגרת אג'יק – מכון הנגב, ארגון ערבי־יהודי לשינוי חברתי הפועל ללא מטרות רווח. מאז שנת 2000 הארגון מקדם פיתוח חברתי־כלכלי של החברה הערבית־בדואית בנגב, לצד קידום חיים משותפים של ערבים ויהודים בכל רחבי הארץ.

כמעט מיותר לציין שזה לא עניין מובן מאליו שנשים הלוקחות פיקוד בחברה הבדואית. צוות הנשים באבו קווידר מונה 11 נשים ומעל ל־300 מתנדבים, ופועל למעלה משנה. בזמני שגרה הצוות אמון בעיקר על מניעת תאונות ביתיות, אך מאז החל משבר הקורונה, נשים אלו הפכו לשגרירות של הנחיות משרד הבריאות ופיקוד העורף, האחראיות הן על הטיפול בקשישים ובאוכלוסיות נזקקות, והן על מערך תמיכה פיזי ונפשי לכל מי שנזקק לכך.

מיפוי צרכים

אבן פרג' (27) נולדה וגדלה ברהט. היא סיימה 12 שנות לימוד בבית ספר יהודי שבו הייתה הבדואית היחידה, ונאלצה בצעירותה לבחור בין לימודים לחתונה. הבחירה עבורה הייתה ברורה: לצאת ללימודים אקדמיים, ולסיים תואר שני עם תזה במיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת בן גוריון.
אבו קרן, נשואה ואם לארבעה, הגיעה ממשפחה שבה לא היה נהוג שנשים יוצאות ללמוד, והייתה בין הראשונות לצאת ללמוד במשפחתה, ובין הבדואיות הראשונות בארץ שיצאו ללמוד את מקצועות הבריאות. היא החלה את עבודתה כאחות בבית החולים סורוקה ובמשרד הבריאות, ויש לה ניסיון של כמעט 20 שנה בתחום. כמו כן, היא מחזיקה בתואר שני מטעם תוכנית שוורץ באוניברסיטה העברית.

קורונה במגזר הבדואי (צילום: אג'יק - מכון הנגב)קורונה במגזר הבדואי (צילום: אג'יק - מכון הנגב)


איך מקבלים אתכן, בפרט אנשי דת - שתי נשים שעומדות בראש הדבר הזה?
אבן פרג': "גילינו עם תחילת המשבר הזה שהאימאמים מאוד תומכים בי ובאחלאם בכל דרישה ומענה והם מתגייסים ישר. זו תופעה שהחלה בחברה הבדואית בתקופה האחרונה, וזו אולי נקודת אור לראות את זה קורה לצד כל הקושי. כאישה בדואית, משמח אותי לראות נערות ונשים בדואיות שהתגייסו לטובת הקהילה שלהן ולא מקבלות שום תגמול על זה – הכל בהתנדבות מלאה. הן דואגות לקשישים בכפר לא מוכר, שיקבלו מענה נפשי, זה מחמם את הלב".

אבו קרן: "כבר בתחילת מרץ נפגשתי עם אימאמים ואנשי דת באופן תדיר ושוטף והם לא רק שמתייחסים בכבוד רב וברצינות, אלא שהעובדה שאני אישה לא פוגעת בהעברת המסר".

נתקלתן בבעיות, בהתנגדות מצד האוכלוסייה המקומית?
"לא. יש שיתוף פעולה מאוד יפה. המסגדים נסגרו בתחילת מרץ והתפילות עברו לבתים, ובסך הכל אנשים ממושמעים ונשמעים להוראות. הקושי העיקרי שאנחנו נתקלות בו הוא בהגבלת התנועה, שמונעת בעצם הבאת מזון נחוץ לבתים. יש מכולות בכפרים לא מוכרים אבל זה לא מספיק, סחורה שהייתה מגיעה מבאר שבע למשל, לא מגיעה כיום. אין אספקה ואנשים חווים מחסור במזון. אנו מנסות לחלק מזון פעם בשבוע בעזרת המועצות ועמותות המזון וזה עדיין לא מספיק. יש שם עוני מאוד גדול גם כך, והמצב הנוכחי רק מחמיר אותו".

אבן פרג': "לא הייתה התנגדות. יתרה מכך, הפעילות של הנשים מתוך הכפר באה מתוך הבנה, שגם אם אנחנו מכפר בלתי מוכר והמדינה לא מכירה בנו, אנחנו פועלות מתוך אחריות כדי לקדם אותו. זה הישג לא רק לכוח הנשי אלא גם לשיתוף הפעולה שנוצר בין גברים ונשים. גברים התחילו לשלב כוחות עם הצוות הנשי, התחילו לעבוד במקביל ללא דעות קדומות שהגבר צריך להיות קודם לאישה. זה משהו שיפה לראות".

יישוב בפזורה הבדואית (צילום: אג'יק - מכון הנגב)יישוב בפזורה הבדואית (צילום: אג'יק - מכון הנגב)


איך נראה היום שלכן בתקופה זו?
אבו קרן: "התפקיד שלנו הוא קודם כל לאתר את הצרכים של האוכלוסייה, ועל פיהם להפעיל את צוותי החירום היישוביים שנמצאים גם בשטח. אנחנו עושים מדי יום מיפוי צרכים ובכך מבינים במה צריך להתעסק. התחלנו בקמפיין תקשורתי שנועד להתאים את המסרים לחברה הבדואית, וכן להנגיש אותו לאנשים שאין להם טלפון חכם או חיבור לאינטרנט בבית".

אבן פרג': "בשעות קשות אלה פתחנו חדר מצב שבו אנחנו מפעילים כ־380 מתנדבים של ארגון הנוער של אג'יק, שהוא ארגון הנוער הבדואי היחיד בארץ שצמח מתוך החברה הבדואית בנגב – זו נקודה חיובית נוספת בתוך המשבר הזה, המעורבות של הצעירים בקהילה".

החברה הבדואית סובלת מהזנחה ארוכת שנים, האם עכשיו משלמים את המחיר על כך?
אבו קרן: “קודם כל לא עושים מספיק בדיקות. באופן כללי אבל בעיקר אצלנו. יש מעט חולים ידועים אבל אני בטוחה שקיימים חולים רבים שמסתובבים ולא יודעים את זה. אם לא יגדילו מיידית את מספר הבדיקות ביישובים הבדואים אנחנו יכולים להיות כמו בני ברק או מקומות אחרים עם אחוז הדבקות מאוד גבוה”.

אבן פרג': “חייבים לשפר את המצב הבריאותי של החברה הבדואית. ביומיום, בשגרה, בזה אנחנו מתעסקות. זו מדיניות של הזנחה מתמדת לא של יום או יומיים. ישנם כפרים רבים לא מוכרים בלי מים זורמים, שאנשים שם ממלאים דליים ובקבוקי מים רק כדי לשטוף ידיים ולהתרחץ”. אבו קרן: “וזה לא מצב שצריך להתקיים במאה ה־21”.