"אז כמה העלית בתקופת הקורונה?", שאל אותי הקולגה לשעבר/ מאמן לעת מצוא/ חייל שומרי משקל לשהווה בחדר הכושר. הסתובבתי אליו, בהילוך איטי שלקוח מסרטים מצוירים, בצורה הכי סקסית-מופתעת-נעלבת, עם עיגולי זיעה מתחת לבית השחי וריח גוף שהתנדף באוויר משלושת הקילומטרים המאומצים שרצתי בהליכון. בגרון חנוק מדמעות אמרתי לו: "מה פתאום השמנתי. המשקל לא מראה. גם לא הבגדים".

אך הוא חזר והתעקש, כמו אב שתופס את בתו הקטנה בשקר. "נו, יאללה לירון, כמה". אני לא יודעת ממה הייתי יותר מופתעת, מזה שהמאמן, שאמור להיות חבר, צועק את התרשמותו על אנזימי גופי לאוזני קול, מזה שמה שאני חששתי ממנו טרום ההליכה לחדר הכושר אפטר קורונה - חוות דעת פומבית על שיפולי גופי, בלי שביקשתי. 

בעצם בכלל חשבתי שאולי אקשיב לו שנייה, כי אולי הוא צודק, כי יש לו עין בלתי מזוינת. בסוף נזכרתי שגם אני מדריכת חדר כושר בעצמי ובדקות האלה שרציתי לקבור את עצמי מתחת לשטיח המהודק של מכשירי המתח, הבנתי למה אנשים מפחדים להתאמן. בדיוק בגלל מדריכים מקטינים כמוהו. בסוף מה שיצא לי מהפה היה: "אבל למה אתה אומר את זה בפומבי, כדי להביך אותי? טוב, עשית לי חשק ללכת לשרוף קלוריות".

חדר כושר (צילום: אינג אימג')חדר כושר (צילום: אינג אימג')

הדבר היחיד שהוא עשה לי זה חשק לא לראות אותו יותר לעולם ולהסביר לו שכמאמן וכאב לבנות קטנות, לעולם לא יעשה את מופע האימים הזה בפומבי להבא. שינשום עמוק ויסתום את הפה אם אין לו משהו חיובי להגיד למתאמנים סביבו.

וכאן המקום לאנקדוטה מעניינת: אני לירון מעוז, עד גיל 30 הייתי ממש רזה. אני לא באה להצטדק או להתנצל. מסתבר שגם דוגמניות בינלאומיות לא מרגישות בשיא הגלאם שהן בשיא הרזון שלהם. שלושים שנה אלו כללו ספירת קלוריות מגיל עשר, הרעבות, חומרים משלשלים, התפתחות פיזית מאוחרת, שכללו חזיות מצופים. בין היתר היה גם דיכאון אחרי לידה, שהיה חבר ופינק בהשלת קילוגרמים מהירה תוך ימים ספורים ובכללי עצב עמוק. לא נהניתי ללכת לאירועים משפחתיים-חברתיים כאשר ידעתי שיש שם מישהי יותר רזה ממני. כן, הייאוש נעשה פחות נוח.

אפשר להרים גבה. זה הזמן והמקום. אגב- בימיי הספורים כדוגמנית בגיל העשרה (אפשר לדייק ולומר שעות), הבנתי טוב עד כמה תחום זה רחוק ממני. הבל החן ושקר היופי היה הרבה יותר מציטוט מהתנ"ך, שהתגלגל לשירו של צינוביץ'.

הדבר המדהים שקרה בגירושיי, הוא שהבנתי שאני צריכה להיות חזקה. לא רק נפשית, אלא גם פיזית. חשתי שיש לי אחריות על כתפיי. באותה תקופה התחלתי לאמן בחדר כושר, התחזקתי, ורחמנא לצלן, גם ממש הקפדתי על צריכת פחמימות (בפעם האחרונה שהן היו חסרות בתפריטי, כמעט לא שמתי לב מי החתן בחתונתי). וכן, לא להאמין, גם שמנתי. תמיד אמרתי בחצי חיוך שאני אחרי לידה.

באופן שהפתיע גם אותי, עם כמה קילוגרמים של שמחה על הנשמה, הפכתי יותר אטרקטיבית בעיני המין הגברי. לא שזו הייתה המטרה, אבל פתאום שמתי לב שהביטחון העצמי והחוזק שחשתי הם הרבה יותר יפים מאכילת ראשים על זה ש"אני צריכה לרדת רק חמישה קילו".

חלאס. הבנתי. שחררתי לעצמי את הכפתור הזה בראש וגם בג'ינס. כן, הג'ינס ישב עליי יותר פיט. כן, ארגיש טיפה יותר קלילה. אבל בא לי שיהיו לי תחומי עניין נוספים חוץ מלחשב קלוריות ולהתבאס על הנתונים מידי יום. 

דיאטה (צילום: אינגאימג')דיאטה (צילום: אינגאימג')

השינוי החיובי התבטא גם בתחומים נוספים: אני חושבת טוב יותר כשאני שבעה, אני אמא מרוכזת יותר כשאני לא מתעסקת בתפוקת האנרגיה בגופי (גירעון קלורי שלילי וחבר מרעיו), אני מחנכת את בני לחיים ספורטיביים ובריאים. אבל באמאשלכם- שחררו לי את הראס מהחמישה קילו שהעליתי, אם ארצה לשמוע דעתכם- אוועץ בכם.

כשהתחלתי לשחות ולרוץ, הבנתי כמה הדבר שטחי. יכול להיות שלא אחזור לעולם למצב בו יש לי את הריבועים המיוחלים בבטן, סביר להניח שעם רצון לילדים נוספים, יהיו לי כמה קילוגרמים עודפים שידבקו אל הבטן התחתונה, אבל לפחות אהיה מודעת למה שאני רואה במראה, ולא, אין לי צורך בתזכורות מהסביבה.