בהלת הקורונה ששיתקה את המדינה הראתה לנו שכשאנחנו רוצים - אנחנו יכולים. כלומר יכולים להתגייס, להתאחד, לשנות את מסלול החיים, כדי למגר איומים ולשטח עקומות. כשאנחנו רוצים.
300 קורבנות היו לקורונה, גילם הממוצע 80. בכל שנה, עשרות אלפי נשים, בכל הגילים, הן הקורבנות של מגיפת האלימות כלפי נשים. עשרות מהן נרצחות בכל שנה, היתר - מתות מבפנים. אך למרות המגיפה המשתוללת ורבבות קורבנותיה - נשים צעירות וילדיהן הקטנים, לעתים פעוטות - לא תראו התרעות כתומות על המסך בכל פעם שמתרחש אירוע של אלימות כלפי אישה. לא תימסר הודעה מיוחדת של ראש הממשלה, לא יוקצו מיליארדים לטיפול, למניעה, ולאכיפה, ולא יפסיקו לרגע את לוח השידורים הרגיל כדי לספר על קורבן נוסף. העקומה משתוללת ואין מי שישטח אותה.
אל תטעו: זו תופעה שיש כיצד להתמודד איתה. "התוכנית הלאומית למיגור אלימות כלפי נשים" כבר אושרה בממשלה, אך לא מיושמת בפועל, אולי כי אותן נשים מוכות הן החלק המוחלש והשקוף בחברה שלנו. הן לא יצעקו באולפנים, וקולן לא יישמע ברחובות. הן לא יפריעו את מנוחתה של ממשלה שבעה.
אנחנו יודעים למגר איומים, לנטרל סכנות ולפתור בעיות. העקומה ה"משוטחת" של הקורונה מוכיחה זאת. לעומתה, העקומה של אלימות כלפי נשים ממשיכה להמריא, ואף אחד לא עושה עם זה דבר. כי אנחנו יודעים לטפל באיומים כשאנחנו רוצים, פה - אנחנו לא באמת רוצים.
התרעות פיקוד העורף