"קשה להסביר את מציאות החיים שלנו": עאישה זיאדנה נתפסה לא פעם כחריגה בדעותיה באום נמילה, הכפר הבדואי הבלתי מוכר בו היא גדלה וחיה גם כיום. היא בת 27, לא נשואה, אקדמאית ואקטיביסטית. כיום היא מנהלת מכון מנהיגות בארגון אג'יק, המשלב עשייה חברתית תוך העלאת המודעות למצב הבדואים בנגב, לצד גישור הפערים בין בני המגזר לחברה היהודית.

לאורך השנים התמודדה כאמור עם ביקורת, וגם הדפה אותה, ועברה כברת דרך מבחינת שינוי המודעות והתפיסה, עד שאפילו שכניה בכפר הפנו את בנותיהם אליה כדי שתכוון אותן מקצועית. בצל הסרטונים האחרונים, המציגים התנהגות גזענית כלפי המגזר הבדואי, יש לה לא מעט מה להגיד על היחס אל בני העדה, ולגבי מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב. "זה סרטון נוראי, היה לי קשה מאד לצפות בו", התייחסה לתיעוד המציג את כוכב הילדים רוי בוי, מאכיל ילדים בדואים בעוגיות. "זה אדם שחושב שהוא נאור ושהוא יכול ללמד אנשים איך להתנהג. הוא מתייחס לילדים האלו כאילו הם בספארי, כאילו הם קופים שנותנים להם אוכל. זה נקרא גזענות וזה מסמל מדיניות, וזה מראה כמה הבדואים חיים בחוסר כבוד, תחת שלטון מאד גזעני וימני שמחוקק חוקים שמעדיפים קבוצה אחת על פני אחרת. זה גורם לי לכעס גדול מאד", הוסיפה. 

הקטינים מהפזורה הבדואית (צילום: צילום מסך)הקטינים מהפזורה הבדואית (צילום: צילום מסך)

מגיל צעיר זיאדנה הקפידה לבעוט במוסכמות במקום בו גדלה, אותו היא מגדירה כמקום "מוסרי וקצת שמרני". היא הייתה מהראשונות מנשות הכפר שהוציאו רישיון נהיגה, ולאחר מכן הראשונות שסללו את הדרך עבור נערות אחרות בגילה לרכוש השכלה גבוהה, כשלמדה תואר ראשון באנגלית במכללת אחווה. "זה היה חדש", מסבירה עאישה ומוסיפה, "וכמו כל דבר חדש, צבעו אותו במברשת של מרדנות. עם הזמן, זה השתנה. עוד ועוד נשים בכפר תמכו בי. הייתה תחושה שאני קצת שונה מאחרים ולא הרגשתי שייכת". 

מאיפה האומץ לעשות את הדברים האלו, שנחשבים ללא מקובלים במקום בו גדלת? 
"הייתה לי אחיינית שהוציאה רישיון נהיגה והלכה ללמוד. כשהיא דיברה איתי על איך זה להיות עצמאית, היה לה ברק בעיניים. הבנתי שיש משהו שאני צריכה לנסות. עם זאת, כל אחת צריכה לעשות מה שבא לה, בין אם זה להתחתן ולהביא ילדים או לבחור בקריירה, וזה מבורך. אני אישית הבנתי שהעולם גדול יותר, שיש לי המון דברים לנסות וללמוד. רציתי להיות טובה יותר כל יום מחדש, ללמוד עוד דברים. מערכת החינוך עזרה לי, וזכיתי להמון תמיכה. ראיתי שיש אנשים שנותנים לי תקווה, כמו אמא שלי, המורים שלי - ומכאן הגיעה השאיפה ללימודים גבוהים".

מה בנוגע לביקורת?
"המשפחה שלי לא הייתה שלמה עם זה לחלוטין, אבל יש בחברה שלי שני מסלולים לבחור מהם, כשלכל אחד יש סנקציות לצד הטבות. אני בחרתי בחבילה שלי. בכפר שלי לא קיבלו את זה בהתחלה, היו מעדיפים שאתחתן, אבל אחרי כמה שנים, הבינו שאני מביאה כסף הביתה, קניתי מכונית, הם התחילו לשלוח אלי את הבנות שלהם, שאכוון אותן ללימודים גבוהים". 

עאיישה זיאדנה בשנת קהילה  (צילום: אג'יק - מכון הנגב)עאיישה זיאדנה בשנת קהילה (צילום: אג'יק - מכון הנגב)

לאחר הלימודים בבית הספר התיכון, התנדבה עאישה בשנת קהילה, מיזם משותף לערבים ויהודים שנערך בגרעין במדבר בשיתוף פעולה עם תנועת הצופים, חוויה שסללה את דרכה המקצועית ואת העשייה החברתית שתנהיג בהמשך. לאור חוויותיה בהתנדבות, לצד חוויות חיוביות שחוותה במערכת החינוך, החלה להתעניין בעתיד מקצועי בחינוך הבלתי פורמלי.

"בתכנית פגשתי יהודים בפעם הראשונה בחיי, כשהם לא היו תחת המשבצת של מאבטחים בקניון או במחסום, כמו אלו שהייתי רואה כשהייתי נוסעת לביקורי משפחה. בתור מי שגרה בכפר לא מוכר, שזה באמת מקום עם תת תנאים, כעסתי על המדינה. באתי עם המון כעס להשתתף בפרויקט, אבל הוא האיר את עיני, לצד זה שזה שגרם לי לחשוב איך אני יכולה לשפר את המקום בו גדלתי, שהוא בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי כתובת לדואר. החלטתי לפנות לאקטיביזם, לא לקורבנות", הסבירה.

עאיישה זיאדנה (צילום: אג'יק - מכון הנגב)עאיישה זיאדנה (צילום: אג'יק - מכון הנגב)

"נהייתי אקטיביסטית בגיל 18 - היה לי הרבה אומץ"

אחד הדברים הראשונים שעשתה במסגרת פועלה החברתי, היה ארגון סיורים לכפרים לא מוכרים בנגב, כדי להעלות את המודעות לסוגיה: "התחלתי בגיל 18 ולא היו לי כלים, אבל היה לי המון אומץ. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני בהלם מעצמי. היו התנגדויות משני הצדדים, אבל לא רציתי לקיים עוד מפגש של חומוס ולבנה. הקמתי מעגלי שיח, נכנסתי לעומקם של דברים. בגיל הזה גם ארגנתי את ההפגנה הראשונה שלי, שהייתה בנושא רצח נשים. צעקתי, הובלתי, נאמתי את נאום הסיום - זה נושא קשה מאד, שמלווה אותי עד היום".

מה בעינייך הפתרון בתחום הזה, במגזר הערבי בפרט? 
"חקיקה פורמלית וענישה. צריך שאנשים ידעו שלעבירה נגד נשים יש מחיר כבד, כי כיום ישנה תחושה שמדובר במחיר קל יותר. מעבר לכך, צריך לתת דגש על חינוך, לגדל דורות שיכבדו נשים באמת. זה צריך להיות מוטמע במערכת החינוך מגיל אפס, ומשם יתחיל השינוי. נשים ישתלבו בעמדות כוח ויובילו מהלכים ברמה המדינית, בכל המובנים: ברשויות המקומיות, בכל מקום - הן יתנו פרספקטיבה רחבה יותר". 

הקמת משחקייה בכפר אלזרנוק (צילום: אג'יק - מכון הנגב)הקמת משחקייה בכפר אלזרנוק (צילום: אג'יק - מכון הנגב)

סגירת מעגל: "חזרתי למקום ששינה את חיי בתחילת הדרך"

לאחר שרכשה השכלה והחלה לעסוק בכל הכוח בעשייה חברתית, חזרה פעם נוספת לחוויה המכוננת של חייה בשנת קהילה, הפעם תחת כובע הבוגרת, ולא כחניכה, וכעת היא מנהלת ומרכזת את התכנית במכון הנגב אג'יק. "המקום הזה שינה לי את המחשבות כצעירה בתחילת דרכה, והחזרה לפה הייתה ממש סגירת מעגל", היא מספרת בהתרגשות.

מה העשייה שאת מובילה במכון כרגע? 
"מכון המנהיגות שאני בראשו משותף כאמור לאג'יק ולמשרד החינוך. יש בתכנית כ-45 מתנדבים, שאנחנו מכנים עמיתים, והם מגיעים מעשרה יישובים בכפרים לא מוכרים. הם עוברים הכשרה, פיתוח אישי, ואנחנו מלמדים אותם להשתלב בחברה, מלמדים אותם עברית ואנגלית. זה יוצר מעגלי חינוך, והעמיתים יוצרים תודעה כשהם חוזרים אחר כך למסגרות שלהם, לבתים שלהם, ומעבירים את הידע הלאה. מדובר בחברה בגיל שבו אני התחלתי להתנדב, וזו סגירת מעגל עבורי, זה עושה לי פרפרים בבטן. 

מעבר לזה, אני מנהלת פרויקטים בכל מיני כפרים, עורכת סיורים, עורכים ימי עיון לנשים בכפרים. זה בין המיזמים הכי משמעותיים שהנהגתי, שם ממש אפשר לראות את הצורך המשמעותי בפעילות ובהעשרה לנפש. היו אירועים שפתחנו ל-20 נשים, והגיעו 90 נשים שחיכו להיכנס. יש צמא לזה. 

והחשוב מכל - אני מכירה לאנשים את התרבות הזו. אנחנו עונים של על צרכים בשיתוף פעולה עם התושבים. זה יכול להיות משהו מאד טריוויאלי, כמו למשל פרויקט בכפר אל זרנוק סמוך לכביש 25, שם הקמנו משחקייה לילדים. צריך להבין - לילדים שם אין מסגרות אחר הצהריים, והם רחוקים מהכל. כשחזרנו אחרי כמה חודשים, ראינו שהכל היה שמור יפה. תחשבו על כך שלילד בתל אביב יש כמה משחקיות במרחק של שתי דקות מהבית שלו, אבל כאן זו לא המציאות. זה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - זה נס, זו יזמות חברתית שעושה מיפוי ועונה על צרכים".

ומה התכניות לעתיד? 
"לא אצא מהכפר לעולם. אני חייבת לתקן את המקום ולעשות אותו טוב יותר למען הדורות הבאים, שיראו שיש כאן שינוי. אם כל אחד בורח מהנטל - מה יישאר? לא אתייחס למקום המגורים שלי כבית מלון. אנשים ציפו שאחרי כל הדרך שעברתי, אעבור מכאן, אבל לא עשיתי את זה. אני רואה את הדברים בצורה רוחבית יותר, ורוצה לתת יותר לחברה, אני מרגישה שזו החובה שלי. יש חברת כנסת ראשונה עם מטפחת כיום, אולי אהיה השנייה".