מגיל צעיר זיאדנה הקפידה לבעוט במוסכמות במקום בו גדלה, אותו היא מגדירה כמקום "מוסרי וקצת שמרני". היא הייתה מהראשונות מנשות הכפר שהוציאו רישיון נהיגה, ולאחר מכן הראשונות שסללו את הדרך עבור נערות אחרות בגילה לרכוש השכלה גבוהה, כשלמדה תואר ראשון באנגלית במכללת אחווה. "זה היה חדש", מסבירה עאישה ומוסיפה, "וכמו כל דבר חדש, צבעו אותו במברשת של מרדנות. עם הזמן, זה השתנה. עוד ועוד נשים בכפר תמכו בי. הייתה תחושה שאני קצת שונה מאחרים ולא הרגשתי שייכת".
לאחר הלימודים בבית הספר התיכון, התנדבה עאישה בשנת קהילה, מיזם משותף לערבים ויהודים שנערך בגרעין במדבר בשיתוף פעולה עם תנועת הצופים, חוויה שסללה את דרכה המקצועית ואת העשייה החברתית שתנהיג בהמשך. לאור חוויותיה בהתנדבות, לצד חוויות חיוביות שחוותה במערכת החינוך, החלה להתעניין בעתיד מקצועי בחינוך הבלתי פורמלי.
"בתכנית פגשתי יהודים בפעם הראשונה בחיי, כשהם לא היו תחת המשבצת של מאבטחים בקניון או במחסום, כמו אלו שהייתי רואה כשהייתי נוסעת לביקורי משפחה. בתור מי שגרה בכפר לא מוכר, שזה באמת מקום עם תת תנאים, כעסתי על המדינה. באתי עם המון כעס להשתתף בפרויקט, אבל הוא האיר את עיני, לצד זה שזה שגרם לי לחשוב איך אני יכולה לשפר את המקום בו גדלתי, שהוא בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי כתובת לדואר. החלטתי לפנות לאקטיביזם, לא לקורבנות", הסבירה.
אחד הדברים הראשונים שעשתה במסגרת פועלה החברתי, היה ארגון סיורים לכפרים לא מוכרים בנגב, כדי להעלות את המודעות לסוגיה: "התחלתי בגיל 18 ולא היו לי כלים, אבל היה לי המון אומץ. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני בהלם מעצמי. היו התנגדויות משני הצדדים, אבל לא רציתי לקיים עוד מפגש של חומוס ולבנה. הקמתי מעגלי שיח, נכנסתי לעומקם של דברים. בגיל הזה גם ארגנתי את ההפגנה הראשונה שלי, שהייתה בנושא רצח נשים. צעקתי, הובלתי, נאמתי את נאום הסיום - זה נושא קשה מאד, שמלווה אותי עד היום".
לאחר שרכשה השכלה והחלה לעסוק בכל הכוח בעשייה חברתית, חזרה פעם נוספת לחוויה המכוננת של חייה בשנת קהילה, הפעם תחת כובע הבוגרת, ולא כחניכה, וכעת היא מנהלת ומרכזת את התכנית במכון הנגב אג'יק. "המקום הזה שינה לי את המחשבות כצעירה בתחילת דרכה, והחזרה לפה הייתה ממש סגירת מעגל", היא מספרת בהתרגשות.
מעבר לזה, אני מנהלת פרויקטים בכל מיני כפרים, עורכת סיורים, עורכים ימי עיון לנשים בכפרים. זה בין המיזמים הכי משמעותיים שהנהגתי, שם ממש אפשר לראות את הצורך המשמעותי בפעילות ובהעשרה לנפש. היו אירועים שפתחנו ל-20 נשים, והגיעו 90 נשים שחיכו להיכנס. יש צמא לזה.
והחשוב מכל - אני מכירה לאנשים את התרבות הזו. אנחנו עונים של על צרכים בשיתוף פעולה עם התושבים. זה יכול להיות משהו מאד טריוויאלי, כמו למשל פרויקט בכפר אל זרנוק סמוך לכביש 25, שם הקמנו משחקייה לילדים. צריך להבין - לילדים שם אין מסגרות אחר הצהריים, והם רחוקים מהכל. כשחזרנו אחרי כמה חודשים, ראינו שהכל היה שמור יפה. תחשבו על כך שלילד בתל אביב יש כמה משחקיות במרחק של שתי דקות מהבית שלו, אבל כאן זו לא המציאות. זה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - זה נס, זו יזמות חברתית שעושה מיפוי ועונה על צרכים".
התרעות פיקוד העורף