את החסכים בילדותה מילאה הסבתא, אלא שלטענתה, היא לא הצליחה "לספק את הסקרנות הטבעית" שהייתה לה כילדה, מה שדחף אותה ללמוד עצמאית בגיל צעיר מאד. בגיל 4 כבר למדה לכתוב, והפכה במהרה ל'תולעת ספרים'. "את רוב ילדותי ביליתי עם ספר ביד, מאד אהבתי ספרי הרפתקאות. הם עזרו לי לפתח את הדמיון ולחלום. והיכולות האלו הפכו למשמעותיות מאד בחיים שלי, עד היום", היא מספרת.
על אף האהבה לספרים - אהבה ללימודים פורמליים דווקא לא הייתה. "לא אהבתי את בית הספר, וגם לא את האוניברסיטה, למרות שיש לי שני תארים. רק במהלך התואר השני, בקורס שהפגיש ביני לבין אנשים בשטח, והם דיברו על פרויקטים שהם מנהלים באמת - הצלחתי להנות", היא מספרת. בשלב זה, השאיפה לפרקטיות והנטייה לתקתקנות, שאפיינה אותה כבר מילדותה ונעוריה, החלה להעסיק אותה יותר ויותר. "התחלתי לעבוד בגיל 14. עבודה נתפסת בעולם שלי כמשהו מאוד רומנטי ומשמעותי, שבהכרח מחובר לשליחות. תמיד רציתי לסיים את הלימודים כמה שיותר מהר ולצלול לעשייה אמיתית", היא מסבירה.
כאן למעשה מגיעה התפנית שגרמה ללידתו של הפרויקט הנוכחי שלה, בית הספר לשיווק שהקימה, בו היא נאבקת לשלב לימודים יישומיים, תוך שהיא זוכרת לרעה את הכלים שרכשה (או לא רכשה) במסגרות הלימודיות בהן למדה, ועל כן מקפידה להיבדל מהם. "כמנהלת בית ספר, אני זוכרת מה לא אהבתי ומה כן במהלך שנות הלימוד שלי, ומשתדלת ליצור חווית למידה אחרת, פרקטית, מעוררת השראה. אני משתדלת להביא מרצים שיהיו לא רק מקצוענים, אלא גם סוחפים, שיהיו מודלים מקצועיים שאנשים אחרים יכולים לשאוף מהם השראה", היא מסבירה.
על דגלה כאמור, היא חורטת את העיקרון 'פרקטיות מעל הכל', ולא בכדי. היא מבססת את האני-מאמין שלה על אינספור מפגשים עם סטודנטים שנפגשה עמם לקראת סיום תארים אקדמאים, חבורת צעירים שהייתה, לטענתה, נטולת כלים שיכינו אותם לעולם התעסוקה האמיתי שבחוץ. "עבדתי באחת המכללות הגדולות בארץ, וראיתי את הקושי של רבים מהסטודנטים, שעשו דווקא תארים שנחשבים לפרקטיים, אלא שלא היו להם שום כלים", היא מציינת.
את השליחות לסייע לסטודנטים למצוא את דרכם המקצועית, התחילה בהכרות עם סטודנטית לתקשורת, שבמהלך התואר עבדה במזכירות: "ראיתי אותה מידי פעם, ויום אחד שאלתי אותה למה היא לא רוצה לעסוק במקצוע שלמדה. היא פרצה בבכי והתחילה לספר שכל החברים שלב במסלול באותה מצב, ממשיכים למלצר או לעבוד בעבודות זמניות, שאין עבודות בתחום ושאף אחד לא חוזר אליה. חיברתי אותה לידיד טוב שלי שעבד במשרד פרסום, היא עזבה את העבודה במזכירות תוך שבוע. כעבור יומיים - חיכו לי חוץ לדלת שני סטודנטים נוספים. הפכתי ללשכת השמה. ברגע זה נפל לי האסימון שמשהו מאד לא בסדר בתהליך שסטודנטים עוברים בסוף התואר. יש להם אפס קשרים, אפס כישורי קריירה ואפס ידע רלוונטי למה מעסיקים מחפשים".
מניהול "חברת השמה בהתנדבות,החליטה דשקוב לתעל את המצב למען שינוי כיוון בקריירה. אז גמלה בליבה החלטה להקים את בית הספר, שיאפשר לתלמידים נוספים שנפלטים לשוק העבודה בלי שום כלים רלוונטיים ולהשתלב בתעשיות אליהן שאפו מלכתחילה. "ההתחלה הייתה בחלום חצוף ולא ריאלי. חיפשתי שותפים במשך שנה ללא הצלחה, אבל אחרי הרבה אכזבות, מצאתי הזדמנות לפיילוט עם גוף עסקי גדול, ופתחתי את הקורס הראשון שלי. כך בית הספר נולד, והייתי מוכנה לצאת לדרך. לקחתי הלוואות, עשיתי צעדים מלחיצים, עבדתי 14 שעות כל יום, גם בסופי שבוע וגם בחגים. עשיתי את כל התפקידים בקורס הראשון, וזכיתי לתמיכה מבן זוגי, שפרגן מאד, לצד חששות הגיוניים שהשמיעו ההורים שלי למצב. בסופו של דבר, פרצתי לשוק תחרותי ורווי מאד, ממש כמו צונאמי, והמיזם הפך להצלחה גדולה", היא משחזרת.
לאחר שלוש שנים קשות, בהן ידעה לא מעט טלטלות כלכליות ורגשיות, וגם ישיבות מלאות דמעות אצל רואה החשבון, העסק התרומם והמאמץ של דקשוב השתלם. מרצים החלו להצטרף לתכנית, ותלמידים החלו להגיע מפה לאוזן. רק עכשיו, חמש שנים אחרי, ודווקא בתקופה המורכבת שידעה כלכלת ישראל, היא מרגישה שהיא יכולה קצת לשחרר את האחיזה מההגה הניהולי. "בתחילת השנה הרגשתי שהילד שהוא דיגיטאלנט הוא כבר בוגר ועצמאי, ואפשר לשחרר קצת. ואז הגיעה הקורונה, שערערה את הענף כולו, והכל השתנה בין לילה. אבל ניצלנו את ההזדמנויות, לצד הסכנות הברורות, ובית הספר הפך שוב לסטארטאפ".
משבר הקורונה תפס את דשקוב, למרבה האירוניה, כשהיא בהתאוששות מניתוח בבית החולים. "הייתי בחוסר אונים מאד קיצוני, שכלל גם תחושה פיזית של חולשה וגם אי ודאות מוחלטת לגבי העסק שלי. צללתי לעומק הייאוש, אבל אז נשמתי והתחלתי לעבוד. החלטתי להתמסר לרגע הנוכחי ולעשות מה שאני יכולה. כל העובדים והתלמידים התגייסו כדי לאפשר לצלוח את התחושה. חלקם ריגשו אותי עד דמעות. זה עזר לי לגבש הבנה לגבי הכלכלה החדשה, לזהות הזדמנויות, ולהיערך אליהן. כך - בית הספר לא עצר אפילו לרגע. עברנו ללמידה דיגיטלית תוך יממה, והשתפרנו לרמה גבוהה מאד בזמן קצר. צלחנו את המשבר בזכות העובדה שלא עצרנו, לא נפלנו לדכדוך", סיפרה.
אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר, שעזרו לבית הספר להשאיר את הראש מעל המים, היה מיזם מתנדבים שקם בקרב קהילת הבוגרים, שכונה בשם ההולם למדי: Lifting Team, בהשפעת המוטו של בית הספר, שקורא להתרומם על ידי תרומה ועזרה לאחר. במהלך הפרויקט, מעל ל-50 מתנדבי החלו בתהליכי איתור משרות שונות בשוק, הקימו קבוצות להתחלת קשרים והחלו להעביר סדנאות קריירה - והכל ללא תשלום ובהתנדבות מלאה.
כמו כן, במהלך התקופה קמו פעילויות נוספות במסגרת הבית ספרית, כמו תכניות הדרכה ללמידה מקוונת, פרויקט חינמי שנקרא "בינג' שיווק דיגיטלי", שהושק למען אנשים בבידוד, במהלכו נשלח מידי יום מייל חינוכי ומעורר השראה. "מעל ל-5,000 אנשי צוות נרשמו לפרויקט הזה, לא הייתה קהילה מקצועית שלא שיתפה את הקישור הזה. יש לנו גם מלגות לאוכלוסיות חלשות, כמו עצמאים ואזרחים וותיקים, שעוזרת לעצמאים שנפגעו ממשבר הקורונה ומעבירים כלים של אוריינות דיגיטלית שעשויים לסייע לאנשים לעבור את התקופה הקשה", היא מספרת על ההצלחה.
התרעות פיקוד העורף