רציתי לפתוח את הטור, להיות פולנייה טובה כמיטב השושלת המפוארת שלי, ולהתבכיין איזה יום הולדת הזויה זאת הולכת להיות, קורונה סטייל. ידעתי שזה קצת חצוף מבחינתי, בתקופה זו, והמלצתי לעצמי להתנחם ב"העיקר הבריאות", האיחול החשוב בעולם בתקופה מטורפת זו.

אז עשיתי לעצמי יומן מסע, חישוב מסלול על כל מה שעברתי בשנה זו. עברתי? אולי וייס ורסיה. אפשר להגיד שהשנה הזאת עברה עליי. על גופי, נפשי ועצביי. רכבת הרים שכל כך נהנים ממנה, עד שלעתים בפסגה, היא מביאה לבחילה. כמו בחיים, כשאני על הפסגה, בא לי קצת להקיא משיכרון ההצלחה, שמזכירה לי, שהכל מתהפך ברגע. ואני צריכה להתרפק על האושר אבל גם להתאפק, כדי לא להתפרק. 

אז שידור חוזר על החודשים האחרונים: עזבתי את העבודה בהייטק, הופעתי בשתי תוכניות בוקר בטלוויזיה, הפסקתי לעשן, חזרתי לעשן ואז שוב הפסקתי, וקצת חזרתי לאהוב את עצמי. אבל גם זה היה זמני.

התחלתי לעבוד את עבודה חיי כיועצת תקשורת במשרד יח"צ, אלא שאז הוצאתי לחל"ת. עברתי כיתה א', שרובה בשיעורי זום, המצאתי את האימהות שלי מחדש בתקופת הקורונה, הבנתי שאני ממש אחלה-חמודה ושאני יכולה להיות קצת פחות ביקורתית, והצעד המשמעותי - עברתי לגור עם אהבת חיי. אשכרה.

בני זוג, זוגיות, אילוסטרציה (צילום: istockphoto)בני זוג, זוגיות, אילוסטרציה (צילום: istockphoto)

ולרגל המאורע המרגש רציתי להקדיש לו את הטור, לחסון שלי ולומר לו מדוע אני מרגישה מבורכת; רציתי לומר לו תודה שברגעים שניסיתי לעשות עליו את כל הטריקים והשטיקים שעשיתי על כל הגברים לפניו,  הוא חייך את החיוך המרגיע שלו ואמר לי בכל דרך אפשרית:" זה בסדר תהיי את, אני אוהב אותך ככה".

רציתי לומר לו תודה שהוא שומר עליי בגופי ובנפשי ומגונן עליי מפני רוחות רעות שבאות לפתחנו, ויודע תמיד לחבק את חיבוק הדב שלו.
רציתי לומר לו תודה על האופן שבו הוא מתייחס למשפחתי ולחבריי. זה גורם לי לאהוב אותו יותר.

רציתי לומר לו תודה שגם כשאני חסרת סבלנות וחסרת ביטחון, הוא יישב ברוגע ובנועם ויסביר לי מדוע אני הכי מהממת שיש. רציתי לומר לו תודה שהוא אוהב אותי במזוקק, בטהור, במי שאני. שהוא מתמקד איתי בעתיד שלנו. והעבר שלנו, נמצא שם, כדי ללמד אותנו. ולא מעבר.

רציתי להודות לו תודה על כך שהוא מפגין אפס שיפוטיות ומאה אחוז פירגון. רציתי להגיד לו תודה שהוא שם תמיד מליון מחמאות על המאזניים, ונותן לי שריקות עידוד ומחיאות כפיים,  גם כשאני מדדה רגליי במירוץ. רציתי להעניק לו משאית מדליות על מי שהוא.

החזקת ידיים (אילוסטרציה) (צילום: אינג אימג')החזקת ידיים (אילוסטרציה) (צילום: אינג אימג')

רציתי להודות  לו שהוא מתמודד. גם כשיש חושך, הוא מוצא את הגפרורים להדליק לי את הנר. ולפתע הנשמה מוארת. רציתי להודות לו שהוא מעמיד אותי במקום ולא חוסך ממני את האמת הקיימת. הרבה פעמים ויתרתי על שמיעת האמת, כי אוזניי עייפו, הוא פשוט יודע לדייק את המנגינה.

רציתי להודות על האדם הרגיש שהוא. על כך שהוא מצחיק אותי כשאני בוכה ויודע לחזק את כתפיי, שלעתים פשוט רוצות להישמט לאט. רציתי להגיד לו תודה על כך שמעולם לא חשבתי שכך אתאהב, ובכלל לא ידעתי איך בונים אמון, אחרי שחיקת מערכות, אחרי פריקת לב ושבירת הנשמה - והנה, הוא הוכיח לי שאהבה חזקה ובריאה קיימת  והיא מתקדמת הכי רחוק שרק אפשר. אז מזל טוב לי. פעם ראשונה בחיים, שבלי מסיבות וזיקוקים, אני מרגישה הכי חגיגית שיש.