"אנחנו פשוט נשים שהחליטו לעצור הכל, להכריז שככה זה לא יכול להימשך ולעשות בעצמנו מה שאף אחד לא יעשה עבורנו”, אומרת מורן זר־קצנשטיין, יוזמת מחאת הנשים שפרצה בימים האחרונים בזעקה על האלימות נגד נשים. “אנחנו לא ארגון ולא עמותה ולא משהו דומה”.

במסגרת מחאת הנשים, אתמול ב־12 בצהריים הוכרזה שעת השבתה במשק, ועובדים ועובדות בחברות וארגונים רבים במשק וכן ברשויות מקומיות עצרו את עבודתם מתוך הזדהות עם המחאה. בהמשך הערב התקיימו מחאות במספר רב של מוקדים ברחבי הארץ, כמו גם עצרת מרכזית בכיכר רבין. גם בסוף השבוע נערכו הפגנות ברחבי הארץ תחת הכותרת “לא שותקות מול אונס” ו”נערות ונשים אינן הפקר”. מה שהצית את גל המחאה הוא החשד לאונס נערה בת 16 במלון באילת. על פי החשד, מעל לעשרה גברים היו מעורבים באירוע הקשה, ואולי אף עשרות.

הפגנה נגד תרבות האונס (צילום: מתנדבת בעמותת רוח נשית)

ההשבתה נולדה בהודעה קצרה שכתבה זר־קצנשטיין בקבוצת וואטסאפ בעודה נמצאת בחופשה באילת, מיד לאחר ששמעה על מקרה האונס המחריד. בהודעה היה משפט אחד קצר: “אני רועדת מעצבים”. לאחר מכן פתחה אירוע בפייסבוק בשם “שביתת הנשים”, שאליו נרשמו בתוך שלושה ימים למעלה מעשרת אלפים נשים וגברים. “אני לא פעילה פוליטית ולא חברתית”, היא אומרת כעת. “חוץ מלכתוב פוסטים עצבניים בפייסבוק, לא לקחתי חלק במאבק. לפני חודש החלטתי לפתוח קבוצת וואטסאפ של נשים ואספתי חברות מהעולם העסקי. גדלנו ל־70 נשים, כולן מנכ”ליות, יועצות ומנהלות; נשים שאי אפשר להתעלם מהן. קראנו לקבוצה ‘בונות אלטרנטיבה’. משם זה הפך גם לקבוצת פייסבוק. כשהגבתי בקבוצה הזו על הפרסומים על האונס, אפשר היה לראות מיד איך כולן הרגישו כמוני. התגובות היו של כעס ורוויה והסכמנו שככה אי אפשר להמשיך. הבנתי בו ברגע שאין סיכוי ששוב נתעצבן ונמשיך הלאה. חשבתי: לאן זה עוד יגיע? הייתה תחושה שאי אפשר יותר לעבור לסדר היום. אז פתחתי איוונט בפייסבוק עם הרעיון להשבתה של שעה”.

בדרכי גרילה

את רעיון ההשבתה הכלכלית בידי נשים שאבה זר־קצנשטיין, בת 38 מחולון, נשואה ואם לשלושה, בעלת משרד הפרסום YYY , בית ספר למקצועות היוטיוב, ממודל ההשבתה באיסלנד. “באוקטובר 1975 השביתו הנשים באיסלנד את המשק כמעט בכללותו”, היא מספרת. “הן לקחו יום חופש ונאבקו למען שוויון בשכר. מטוסים קורקעו כי לא היו דיילות, לא היו מרכזניות ולא יצאו עיתונים. זו הייתה אבן דרך משמעותית שהוכיחה שהירתמות של נשים עושה שינוי. הנשים ב’בונות אלטרנטיבה’ הן סופר־מעורבות וחזקות בסושיאל, וכולנו הבנו שזה צריך לקרות עכשיו. החלו לזרום עוד ועוד פידבקים של נשים, שרצו למחות ולהצטרף, ומשם זה תורגם להתארגנויות וקולות מהשטח. יותר ויותר נשים מפיצות ומצטרפות, ויותר ויותר ארגונים וחברות עסקיות במשק לוקחים חלק. הכל נעשה בדרכי גרילה: עושות בעצמנו ונרתמות”.

הרשתות החברתיות כאמור עשו את שלהן, והיוזמה של זר־קצנשטיין הפכה לאירוע מתגלגל. בשישי בערב יצרו קשר מעיריית תל אביב והציעו את כיכר רבין לעצרת שהתקיימה אמש. כ־200 נציגות ברחבי הארץ מפעילות בימים האחרונים את האופרציה בשטח.

“נוצר סחף אדיר, ולהשבתה הצטרפו ארגונים כמו שטראוס, התעשייה האווירית, חברות הייטק, אסם, בית השקעות פסגות, יס, סופר־פארם, רשת 13 ועוד”, מספרת זר־קצנשטיין. “מה שמרגש זה שעוצרים את סדר היום ומקדישים שעה כדי לדבר על הדברים. אני מרגישה שזה משמעותי כי אונס הוא לא בעיה של נשים וגם לא אלימות. אנחנו 51% מהאוכלוסייה ואנחנו יכולות להשבית את המשק. אנחנו כוח כלכלי, אי אפשר להמשיך לעבור לסדר היום ולקחת אותנו כמובן מאליו. אונס הוא עסק של כולן, לא משנה אם את דתייה, חילונית, חזקה או מוחלשת - כולן חשופות לפגיעה מינית, וזה יכול לקרות בכל מקום. המדינה יודעת יפה מאוד מה צריך לעשות: יש לה תוכנית מאוד ברורה. כל יום שומעים על נערה נאנסת ואישה נרצחת, ומצד שני על עוד גבר ששוחרר או מקבל עבודות שירות או עונשים מגוחכים. זה בלתי נסבל. אנו דורשות ענישה מחמירה וחינוך והסברה בבתי הספר. לא ייתכן שידברו בבתי הספר רק על אנטומיה. צריך לדבר עם הילדים על בחירה ועל מה זה יחסי מין ומה זו מיניות בריאה, ולעשות הבחנה בינה לבין כפייה” .

מחאת עובדי מייקרוסופט (צילום: יח''צ)מחאת עובדי מייקרוסופט (צילום: יח''צ)


לדברי זר־קצנשטיין, כבר מגיל חמש היא מדברת עם שלושת בניה על מיניות ועל היכן עוברים הגבולות. “ביום שהילד שלי קיבל סמארטפון, הסברתי לו מה זה אונס, מה זה פורנו ומה לעשות כשמקבלים את התוכן הזה", היא  מספרת. "מגיל חמש ילדיי יודעים מה זה יחסי מין והם יודעים להבחין בין יחסים בהסכמה ושלא בהסכמה, ומתי צריך לדווח וכו’. אני שמחה שבמחאה הזו גברים השמיעו את קולם והצטרפו. אונס זה לא רצח, אבל הוא ניסיון לרצח. אומנם נאנסות מצליחות להציל את עצמן, אבל העונש צריך להיות של ניסיון לרצח. כיום אנחנו לא קרובים לזה. אני מייחלת לכך ששופטים יחשבו פעמיים ויבינו שהאווירה הציבורית הקיימת לא מאפשרת את הביזיון שהיה עד כה עם העונשים. נשים צריכות להיות חלק ממקבלי ההחלטות בישראל, ולא כעלה תאנה, ואז נראה חשיבה, הבנה וחמלה. אז נקבל גם תקציבים. מה שטלטל במקרה באילת היה המספר: הוא גרם לזעזוע עמוק, אבל זה לא משנה אם היו 30 גברים מעורבים או אחד. הייתה שם ילדה אחת. ואם זה הטריגר, אז איתו יוצאים למאבק”.

מגיפה לאומית

אחת הנשים שיצאו למאבק הזה לצד זר־קצנשטיין היא נתלי מון, בת 43 מתל אביב, אם לילדה ובעלת סוכנות הדיגיטל “סמארט פיש”. במסגרת המחאה, מון היא המפיקה הראשית של פעילויות השטח ומנהלת את מוקדי הפעילות ברחבי הארץ. “אנחנו התארגנות פרטית שקמה בחמש שניות של נשות עסקים מכל קצווי הארץ”, אומרת גם מון. “יש בינינו דתיות, חילוניות, רווקות, נשואות, להט”ביות - זה סחף את כולן. פשוט נשים שלא יכלו לנשום יותר. המקרה באילת היה הקש ששבר את גב האישה. באנו לייצר מודעות ושיח, ואם לא יקשיבו לנו, אז נלך על השבתה רצינית של המשק. הדרישות שלנו פשוטות: להכניס נשים בישראל לסדר היום הלאומי. זה אומר החמרת ענישה לפוגעים: שלא ייווצר למשל מצב שאדם כמו רונן ביטי, שהורשע בעבירות מין בקטינות, יקבל תשעה חודשי עבודות שירות. עונש המינימום חייב להיות גבוה יותר. לא ייתכן שתהיה בכלל אופציה של עבודות שירות. הוא צריך לשבת בכלא”.

עוד ברשימת הדרישות שלהן נמצאים הפסקת עסקאות הטיעון למורשעים בעבירות אלימות בנשים, הקמת חדרים אקוטיים (חדר שנועד לתת טיפול רפואי ונפשי דחוף לנפגעי תקיפה מינית – סב”ד) בכל בתי החולים, חינוך למיניות בבתי הספר והקצאת תקציבים לטיפול ומניעה. “אנחנו לא מעוניינות בעסקאות הטיעון שהפרקליטות מבצעת בשמנו”, מסבירה מון. “לא יכול להיות שעל עבירות מס הולכים לשנים בכלא, ועל עבירות מין מקבלים עסקת טיעון. בנוסף, יש רק חמישה חדרים אקוטיים בכל הארץ. באילת אין חדר כזה שהנערה יכלה ללכת אליו. חובה להנהיג חינוך למיניות בריאה כי יש לנו מגיפה לאומית. בנוסף, תקציבים שמיועדים למניעת אלימות נגד נשים מעוכבים כבר שנים על ידי הממשלה. זה אמור להיות אומנם מובן מאליו, אבל אנחנו רוצות להיות לפחות 50% ממקבלי ההחלטות. למה צריך לריב כדי לקבל מקום בוועדת הקורונה? זה אמור להיות מובן מאליו. נשים הן כוח עבודה כלכלי ולכן פתחנו בשביתה הזו. בין אם נשים עובדות בשוק העבודה ובין אם הן נשארות בבית ומאפשרות לגברים לצאת לעבודה - גם הן חלק מהמנוע הכלכלי הזה”.

דמיינת שכל כך הרבה אנשים יצטרפו למחאה הזו?
“זה מרגש שגם ארגונים ממוסדים, גם אקטיביסטים וגם אנחנו, נשים פרטיות שנמאס להן, קמנו ואמרנו: די. הצטרפו גם לא מעט גברים הפעם. יש תחושה שהמדינה לא מתייחסת לרווחתן ולחייהן של נשים. נשים לא חשות בטוחות ולא נמצאות בסדר היום של מקבלי ההחלטות, ואנו מרגישות שלא דואגים לנו. זו הצטברות של חוסר יחס שפשוט התפוצצה באירוע הכי מחריד שהיה פה מאז האונס בשמרת. העובדה שהמחאה צומחת מהשטח הופכת את זה לאירוע שאי אפשר להתעלם ממנו. קשה לי להאמין שקובעי המדיניות יצליחו להתעלם ממדינה שלמה שאומרת: די”.

“בעולם מושלם היו פה 60 חברות כנסת ונשים סביב כל שולחן של קבלת החלטות”, מסכמת זר־קצנשטיין. “זה חייב להתחיל מהדברים האלה. דברים יכולים להשתנות. מוקדם מדי לחשוב על מפלגת נשים, אנחנו לא שם. אנחנו רק רוצות שיהיה פה יום שעושה היסטוריה”.