אטלה היא אמה הביולוגית של הדס. היא עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 17, התאהבה בבחור בדואי מרהט שאותו פגשה במהלך עבודה משותפת במפעל בדרום. השניים נישאו והביאו לעולם 11 ילדים. רותי נחום היא האמא המאמצת של הדס, האישה שפגשה את דניאל בת ה־16 בדירת חירום בנהריה. בתפקידה הנוכחי משמשת דניאל כראש מדור באגף המבצעים, וכשהיא נדרשת לתאר את היחידה, היא בוחרת במילים שמקבלות משמעות מיוחדת כשחושבים על העבר שלה.
ילדות
דניאל נולדה וגדלה באופקים, למדה בבית ספר יהודי דתי, שמרה שבת ולא דיברה מילה בערבית. לאביה, שהיה נשוי לעוד שתי נשים, היו 18 ילדים שהתגוררו עם האמהות שלהם ברהט. החיים התנהלו על מי מנוחות יחסית, עד שבהיותה בת 12 נהרג בנו הבכור של אביה, אחיה למחצה, במהלך שירותו הצבאי בפיגוע במנהרות ברפיח. אז החיים שלה התהפכו בפעם הראשונה.
אטלה וילדיה עברו להתגורר בצמוד לשתי נשותיו של האב ביישוב רהט. "מהרגע הראשון שהגעתי לרהט ידעתי שאני לא נשארת שם", מספרת דניאל, שנולדה בשם הדס אלזיאד. "עוד לפני שהבנתי איפה אשן בלילה, חשבתי איך אני עוזבת את המקום הזה, איך אני משכנעת את אמא שלי לעזוב. ידעתי שהיישוב לא מתאים לי, בעיניים של ילדה בת 12 הרגשתי שזה לא המקום שלי".
בעוד אמא שלה והאחים השתלבו די מהר בשגרת החיים ביישוב החדש, דניאל לא הצליחה להתערות. בגלל מכשול השפה ("לא הצלחתי ללמוד ערבית, ועד היום אני לא מדברת לצערי, היה לי אנטי בילדות"), היא החלה ללמוד בתיכון בקיבוץ שובל ובמקביל תכננה לעצמה את שביל הבריחה. "לבנים קל יותר להשתלב בחברה הבדואית", היא אומרת. "זה סיפור אחר לגמרי עבור ילדות ונשים. כשהבנתי שאמא לא תבוא איתי ושאיאלץ לעזוב לבד, תכננתי לסיים את התיכון ואז לצאת משם. אבל ככל שהזמן עבר ותחושת המחנק גברה, ידעתי שזה יקרה לפני כן".
"פחדתי על החיים שלי"
בהיותה בת 16, בחופש הגדול שלפני כיתה י"א, החליטה דניאל שהגיע הזמן לעזוב. היא ואחותה אביבה החליטו לשתף את אחיהם הקטן בסוד הבריחה. בוקר אחד התעוררו השלושה בחמש לפנות בוקר ועשו את דרכם אל תחנת הרכבת עם מעט כסף שחסכה האחות הגדולה. בתחנה הם נפרדו מהאח ועלו על הרכבת כדי להגיע כמה שיותר רחוק - עד לתחנה האחרונה, נהריה. "עוד כשהיינו על הרכבת התחילו טלפונים שחיפשו אותנו", היא מספרת. "לא הגבנו. אביבה הצליחה למצוא לנו דירה בשכירות בנהריה, אבל אחרי כמה ימים המשפחה של אבא שלי איתרה אותנו. אנחנו לא יודעות איך. הם הגיעו לדירה והמצב הידרדר לכמעט אלימות".
שכנים ששמעו את אמן של השתיים מתייפחת, הזעיקו את המשטרה. השוטרים הגיעו עם עובדות סוציאליות, ששלחו את אביבה והדס למשפחת אומנה שהפעילה דירת חירום המיועדת לבני נוער עד גיל 18 שנמצאים בסכנת חיים. מאז אותו רגע דניאל לא ראתה יותר את בני משפחתה במשך כמה שנים. "פחדתי ליצור קשר עם אמא שלי, מכיוון שהבנתי שמהרגע שבו עזבנו את הבית, המצב שם נהיה קשה", היא מסבירה. "פחדתי שהאחים שלי יסבלו בגלל הבריחה שלנו. היה לי ברור שאם יתפסו אותנו זה לא ייגמר בטוב. כן, ברמה של לפחד על החיים שלי".
אחרי חודש נאלצה אביבה לעזוב את דירת החירום, משום שהייתה בגירה. היא עברה לצד השני של הארץ, לאילת. הדס נותרה לבד, מנסה להשלים את הבגרויות, לפרנס את עצמה ולחשוב איך היא מתגייסת לצבא לאחר שנודע לה שאביה פעל על מנת לבטל לה את הצו הראשון שהיה אמור להגיע אליה. השירות הצבאי היה חלום ילדות של דניאל. מאז מותו של אחיה למחצה ידעה שתלך בעקבותיו ותתגייס לצבא. "אחי התגייס בניגוד למה שהיה מקובל ברהט בפרט ובחברה הבדואית בכלל", מספרת דניאל. "במקום ללכת הביתה בחופשות הוא הגיע אלינו, לבית באופקים".
מבצע קצינה
בגיל 20, אחרי שנתיים של בקשות חוזרות ונשנות הצליחה דניאל להגשים את חלומה ולהתגייס לצה"ל. התפקיד הראשון שלה היה סמלת מבצעים. "עבודה מאוד אינטנסיבית, שעות על שעות בחמ"ל, אירועים יומיומיים וטירוף מתמשך", היא אומרת. במקביל היא עבדה, פרנסה את עצמה ושכרה דירה ליד נהריה. אחר כך ביקשה להגשים חלום נוסף: להיות קצינה. אלא שהמעמד שבו הייתה בצבא באותה עת, מעמד של "חריגה", לא אפשר לה להגשים את חלומה, והיא נאלצה שוב להילחם במערכת. "היו תקופות שבהן הצבא לא ידע מה לעשות עם בנות כמוני", היא אומרת. "כל הזמן נאלצתי להיאבק ולהוכיח את עצמי".
אבל דווקא אחרי שעשתה את הבלתי ייאמן, היא נשברה. "אחרי שהצלחתי להתקבל לקורס הרגשתי שעשיתי טעות, שההתעקשות שלי לא הייתה נכונה", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התעמתי עם הקושי של להיות לבד כל הזמן, לשכור דירה, לשלם חשבונות בלי לקבל עזרה. ממש עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם אני אצליח להיות קצינה".
אחרי שסיימה קורס קצינים עברה דניאל לשמש שוב בתפקיד מבצעי. "לא ראיתי את עצמי עוברת לתפקיד שאינו מבצעי, וכך היה", היא מסבירה. "לאורך כל הדרך עבדתי באין ספור תפקידים מבצעיים מרתקים ומטורפים". כקמב״צית בבקעה התפקיד שלה היה להיות חלק מהצוות שהקים את הגדודים המעורבים. "בניתי את השטח", היא אומרת. "עיקר העבודה היה לדאוג לביטחון השוטף ולטפל באירועים היומיומיים. התפקיד כלל המון סיורי שטח. אחרי הבקעה עברתי לגזרת הבשן בצפון, שגם היא גזרה מבצעית, ומשם המשכתי לעוד כמה תפקידים מבצעיים".
"אני לא פורצת דרך, מכיוון שלא הרגשתי אף פעם שייכת לקהילה מסוימת, גם לא לצד האתיופי שלי. אף פעם לא היינו חלק מהקהילה האתיופית, אולי כי גרנו רחוק מהמשפחה של אמא שלי ולא הייתה לנו אינטראקציה איתם. מצד שני, לא הרגשתי אף פעם בדואית, אז אני לא יכולה לומר שאני פורצת דרך בחברה הבדואית. מצד אחד זו החמצה גדולה, כי הייתי רוצה את השייכות למסגרת, לקהילה, כי זה היה מקל על גיבוש הזהות שלי, ומצד שני זה דווקא לטובתי לא לשייך את עצמי לשום דבר ולהתאים את עצמי לחברה או לקהילה שאני לא לוקחת בה באמת חלק".
מכורה לאקשן
כמעט תשע שנים חלפו מאז הבריחה. דניאל כבר לא חיה בפחד. גם לא בני משפחתה. קצת אחרי שהתגייסה לצבא היא גילתה שאמה ואחיה נמלטו מרהט בסיוע הארגונים להבה ויד לאחים, אחרי מבצע סמי־צבאי. "הבנתי שהם היו במצוקה קשה מאז העזיבה שלנו, וברור לכולם שהחיים לפני שעזבנו והחיים אחרי שעזבנו לא היו אותו הדבר", היא אומרת. מאז חודש הקשר איתם. עם אביה ובני משפחתו היא לא בקשר. "אני מקווה שהם ממשיכים בחיים שלהם ולא מתעסקים במי שלא רוצה להיות שם",
היא אומרת. מדי פעם, כשהיא בדרך לדיונים בדרום או נוסעת לביתו של בן זוגה שגר בכפר עזה, היא עוברת ליד המפעל בנתיבות שבו הכירו הוריה, לפעמים היא רואה מהכביש הראשי את בית הקברות של רהט, שם קבור אחיה. "אף פעם לא פקדתי את הקבר שלו", היא מודה. "זה עובר לי בראש, להגיע לשם. אבל לא עשיתי את זה עדיין".
התרעות פיקוד העורף