אני זוכרת את עצמי מתגנבת למטבח בשתיים בלילה, רעבה. בא לי משהו לנשנש.  ילדה-אישה בת 28. נשואה טרייה. מרגישה עצמי גברת בעולם המבוגרים. העובדה שבא לי לנשנש משהו בלילה מרגשת אותי, ההורמונים עובדים, המחזור מסודר. זהו, עשיתי את זה. הגוף בנה את עצמו מחדש אחרי ההרעבה לקראת החתונה. אפשר כעת לבנות אותו לתפקיד הבא. להיות אמא. 

זה נראה לי ממש מגניב. מסתכלת בפרסומות של "הכי קרוב אלייך אמא", עם התינוק המחויך בידי האמא המתוקתקת. "אין, בול, ככה אני אהיה". כוסית על חלל ואמא למופת. אשרי הפנטזיה. השבועות חולפים. נכנסת להריון. החלומות הוורודים של אז מקבלים ריח קיא מהביל ארבעה חודשים ראשונים כל בוקר. מצבי רוח עפים באוויר. שתי תאונות דרכים על הדרך. 

ילדה ואישה בהריון אילוסטרציה (צילום: אינגאימג')ילדה ואישה בהריון אילוסטרציה (צילום: אינגאימג')

"זו התקופה הכי יפה שלך. יש לך זמן לישון, לפני שהילד נולד". יודעת שכולם עובדים עליי. אין מצב. איפה מתקיימת מסיבת "אומרים את כל האמת על הריון?" בא לי שוט כפול של מציאות אמיתית, מחוזק במיץ אומץ. גם היום, שבע שנים פלוס אחרי ההיריון הראשון שלי, שבזכותו זכיתי לילד שלי, מהדהדת בי תחושת האשם, מהולה בכעס.

"איך לא שמחתי מספיק, איך קיטרתי ובכיתי, למה הייתי לחוצה, יש בנות שמתות להיכנס להריון, מה את רצינית?" כאילו זה שקיבלתי את מה שפיללתי, מונע ממני את הזכות לקטר. בסוף הבנתי. החרדות שלי לפני לידה, נתנו לי כרטיס וי.איי.פי למועדון הנחשק "דיכאון אחרי לידה". שם הכל אפשרי. 

לונה פארק של רגשות שנע בין אהבה ענקית לילד לשנאה עצמית מטורפת. בין רצון שהילד יגדל ויתפתח לבין הרעבה עצמית וירידה מטורפת במשקל. בין עייפות מטורפת לחוסר יכולת לעצום עין. ודיסוננס אחד שמפיל באוושה אחת את מגדל הקלפים של הרגשות. מערכת יחסים הרסנית, שהייתה צריכה להסתיים, אבל משודרת החוצה לחובבי הז'אנר, כקומדיה רומנטית שפג תוקפה.

אילוסטרציה, דיכאון אחרי לידה  (צילום: אינג אימג')אילוסטרציה, דיכאון אחרי לידה (צילום: אינג אימג')

אלוהים, איפה אפשר להזדכות על המציאות? בא לי לעשות ריסטרט לכל השגעת הזאת, עם נשימה עמוקה וקפה הפוך מהמכונה שאמן ואסיים לשתות אותו חם לפני הצהריים.  אני זוכרת את עצמי עכשיו. בשנים האחרונות, משמיעה את המציאות הזאת לכל אמא שמעוניינת לשמוע. גם לאלו שלא. חשה צורך שניה להוריד את ההילה סביב תהילת הריון- לידה- הורות. להנגיש את כתב הסתרים הזה, שכאילו לא פוענח לעולם. להבין רגע מה קורה בעולם הרצוי מול כאפת המצוי.

ולזכור שגם היום, קיימים אותם אנשים מפנטזים של אז, שחקרו ולא דייקו את האמת. האנשים שמסתכלים לי על הבטן ושואלים מתי אני עושה עוד אח לבני, כאילו אני לוחצת על כפתור הפעל ומכניסה לתנור. שבוחנים בחצי חיוך את הכרס הקטנה שיצאה לי כי אני בדיוק במחזור.

ששוכחים שיש מולם אישה, שבא לה לצעוק ולבכות ולצרוח כי ברור שהיא רוצה עוד ילדים, אבל כבר לא אכפת לה מאותן אמירות של אנשים לא רגישים.

כי אני זוכרת את עצמי היום. עכשיו. מתמקדת בעצמי. בזוגיות המתעצמת. ויודעת שכאשר הרגע הזה יגיע, אהיה מעושתת יותר, עם בן זוגי התומך והמכיל לצידי ובני שלי שיגיד לי : "אמא הכל בסדר, את עושה את זה נכון, כבר עשית את זה איתי".