"אני לא יכולה להיות במקום שיש בו מישהי רזה ממני", אמרתי למטפלת שלי. אז באותן שנים, הטריף אותי להיות במקום שיש שם מישהי שהיא חמישה קילו פחות ממני, כאילו זה מוסיף לה טון של טוב לב. "איפה זה פוגש אותך?" היא שאלה אותי מבעד למשקפיה השיקיות. "אגיד לך איפה זה פוגש אותי. בצומת האגן דאז בואכה בן אנד ג'ריז".
הטיפול של אז נתן לי הרבה כלים של ניתוח עצמי - מה אני אוהבת בעצמי, ובעיקר מה פחות. ואיך כאש ומים האהבה והשנאה העצמית מתבוססות זו בזו במלחמת בוץ אינסופית. בעיקר הבנתי שהמלחמה הזו הולכת להימשך לנצח. או לפחות, כל עוד אני חיה. לא פחות מנחם. לימים הבנתי שקשה לי להיות בסיטואציה חברתית בה אני לא הכי טובה - כשאין לי את בן הזוג הכי מושלם או את העבודה הכי נוצצת. בכל פעם שהיה חסר משהו במשוואה הבלתי נגמרת הזאת, הייתי צריכה לפצות במשהו אחר או להאדירו.
אז כמטמורפוזה לסדרה "עשרת הדברים שאני שונאת אצלך", להלן הדברים שאני אוהבת בעצמי, אבל הם משחק מסוכן, כי כשמקלפים מעט, בעצם מבינים שאני גם קצת שונאת אותם.
הגירושים הראו לי את הלמרות, את העל אף. אמרו לי שיש אהבה אחת גדולה ומי ייקח אותי גרושה פלוס ילד. אז אמרו, אמרו שאני סיפור מורכב. איפשהו לאורך הזמן הרגשתי שאני מרצה את הסטטיסטיקה. מריצה את הסטטיסטיקה על גופי ונפשי, כאילו אני הולכת עם האמירה ש"כבר התחתנתי התגרשתי עשיתי ילד. מה בוער עכשיו אהבה, עוד ילדים".
כשחזרתי להאמין בעצמי ולא בעיקרון ריצוי העל, פגשתי את עצמי. וכבר שפגשתי את עצמי, הדרך לחסון שלי הייתה קצרה - כי הוא קיבל אותי עם הכל ובלי מניירות, נפגעת תמימות של אהבה, משננת משפטי פתיחה מסרטי בורקס, בעיקר רוצה להראות. מזלי שהוא רצה לראות. רציתי להשמיע, ולשמחתי הוא היה קהל קשוב.
בסוף מסתבר שכדי להרגיש סינדרלה, אני לפרקים צריכה להרגיש קצת לכלוכית.
התרעות פיקוד העורף