מבעד לדלת פלדלת, שאיש מהעוברים והשבים אינו מבחין בה, נמצא עולם מתעתע. איש בחוץ אינו יודע שמעבר לה שוכן מקלט לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן. נטע רותם, מנהלת המקלט, מחכה לי ברחוב. יש עוד דרך קטנה לעבור לפני שאנחנו מגיעות לאותה הדלת. אין למקום כתובת, והפעולה הראשונה שנדרשת מאיתנו בכניסה היא לנתק את הגדרות המיקום בנייד. לאיש אסור לדעת היכן אנו ממוקמות, שכן רמת הסיכון של הנשים השוהות כאן היא גבוהה מאוד.

נתניהו על אלימות כלפי נשים. צילום: ערוץ כנסת

זהו המקלט הראשון שהוקם בארץ, לפני מעל לארבעה עשורים, ב־1977. בכניסה נגלים לי מרחבים למשחק, קירות מכוסים יצירות אמנות אישיות ושלטים עם הכיתוב "בית" שנתלו ליד דלתות החדרים. במקלט הזה מתגוררות עתה 14 נשים ו־31 ילדים. ביום ביקורי במקום הגיעה משפחה נוספת, אם ושני ילדיה. אם הבית נכנסת לביגודית כדי להוציא מצעים ומגבות עבור הדיירים החדשים. נשים מגיעות לכאן לעתים עם מזוודה ולעתים רק עם הבגדים שעל גופן או עם שקית זבל ובה חפצים ספורים.

"אישה מתגוררת בין חצי שנה לשנה במקלט בממוצע", מספרת רותם. "זה מתקן מעט. העבודה הגדולה היא אחר כך, זה לא פתרון קסם. לצערי, אנחנו גם רואות נשים שחוזרות שוב ושוב".

המקלט מבחוץ (צילום: ערן גילווארג)המקלט מבחוץ (צילום: ערן גילווארג)

לפני כשבע שנים עבר המקלט למשכנו הנוכחי והמשופר. משכנו הקודם היה בבניין בן שש קומות, והנשים חיו בשלוש קומותיו העליונות. עידית מלמוד, יו"ר עמותת ״נשים למען נשים", שהקימה את המקלט ומפעילה אותו, התעקשה, לדבריה, על המעבר למשכן החדש משום שהמבנה ההוא לא תרם למצבן הנפשי של הנשים. רותם, שעבדה כסטודנטית במקלט הישן, מוסיפה כי ״המבנה בכה יחד איתן".

כמו מבצע צבאי

הרעיון להקמת מקלט נולד בשנת 1972, עם הקמת המקלט הראשון בלונדון על ידי ארין פיצי, פעילה חברתית בריטית. המקלט ההוא הוקם כמרכז חברתי, אך עד מהרה התאספו בו נשים שנמלטו מבני זוג אלימים. ארבע שנים לאחר מכן, ב־1976, ח"כ מרשה פרידמן (סיעת רצ) יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן. חברי הכנסת הגברים הגיבו בלעג, אך פרידמן לא ויתרה. שנה לאחר מכן הקימה, עם נשים נוספות, את עמותת ״נשים למען נשים״.

מרשה פרידמן (צילום: פרטי)מרשה פרידמן (צילום: פרטי)

"זה היה מאמץ פרטיזני שנשען על תנועה פמיניסטית קטנה", מספרת ברברה סבירסקי, ממייסדות המקלט הראשון. "פרידמן, שחקרה את הבעיה על בסיס המתרחש בעולם, אספה סביבה ארבע נשים והחלטנו שבתוך חודשיים אנחנו מקימות מקלט. וכך היה. בהתחלה שכרנו דירה, אבל אחרי שנה בעלת הבית החליטה שעלינו לעזוב. בלית ברירה, החלטנו לפלוש לנכס שהיה שייך אז לנעמת. ארגנו את זה כמו מבצע צבאי. ידענו שהמקום פנוי, לקחנו פורץ שפרץ למקום בלילה וקבענו עם מוביל. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו עם כל הנשים והמוביל ופשוט נכנסנו. הזמנו גם את הרדיו שיסקר את הפלישה. פינו אותנו, אבל ד"ר ישראל כץ, מי שהיה אז שר העבודה הרווחה, התבייש מכל הסיפור הזה, ולכן בתוך זמן קצר הוא החליט שהם ישכרו עבורנו את המקום".

ברברה סבירסקי (צילום: אלון סיגאווי)ברברה סבירסקי (צילום: אלון סיגאווי)

יחלפו עוד שנים עד שאותו מעשה אמיץ יתורגם לחוק ולמדיניות. בשלב הראשון החלו לקום מקלטים נוספים ברחבי הארץ. המוכר שבהם הוא המקלט שהוקם ב־1978 בהרצליה על ידי רות רזניק, כלת פרס ישראל למפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה וממקימות עמותת "ל.א. לאלימות" שעיקר עיסוקה הוא ניהול מקלטים לנשים מוכות. רק ב־1991 חוקק החוק למניעת אלימות במשפחה. "בדור הראשון הוקמו מקלטים על ידי קבוצות פמיניסטיות שלא קיבלו מימון ממשלתי", אומרת מיכל חנוך־אחדות, מנהלת תחום אלימות במשפחה במשרד הרווחה. "הדור השני של המקלטים הוקם בשנות ה־90, ובשלב הזה משרד הרווחה נכנס לתמונה באופן מסיבי. המעשה שהתחיל מהשטח אומץ בסופו של דבר על ידי משרד הרווחה, ומאז הרבה מאוד השתנה. כיום קיימים 14 מקלטים בארץ, ומקלט נוסף שהוקם בהתאם לצורכי הקורונה".

יצירות האמנות ולא משכיחות את הסיפורים הקשים שידע המקום לאורך ארבעה עשורים (צילום: ערן גילווארג)יצירות האמנות ולא משכיחות את הסיפורים הקשים שידע המקום לאורך ארבעה עשורים (צילום: ערן גילווארג)

שינויי הזמן ניכרים בכל פינה. אם פעם עסקו רק בהגנה על הנשים והרחקתן ממקור הסכנה, כיום ברור כי הטיפול בילדים חשוב לא פחות. "ילדים שחשופים לאלימות חווים פגיעה ברמה הפיזית, הקוגניטיבית והרגשית, והיכולת שלנו במקלט לזהות את זה היא הכי גבוהה שיש, כי יש כאן צוות שצופה בהם 24/7", אומרת רותם.

אחד השינויים המשמעותיים הנוספים שרותם מצביעה עליהם הוא שיעור המגיעות מהאוכלוסייה הערבית. לדבריה, שלוש השנים האחרונות היו משמעותיות במובן זה. "הן מרימות את הראש, אומרות 'לא עוד'", היא אומרת.

בשנה האחרונה התווספו למקלט לראשונה משפחות עם מתבגרים, כך שכעת יש בו ילדים מגיל 0 עד 18. במבנה הנוכחי קיימות שתי יחידות דיור שהוקמו במיוחד לאם עם מתבגרים, ושתי יחידות נוספות נבנות בימים אלה.

מה טרם השתנה? "הבעיה היא שאנחנו נורא מתמודדות ולא מספיק מתמודדים״, אומרת רותם. לדבריה, אחד הדברים שחשובים לה הוא הטיפול בגברים. "מקלט הוא פתרון קצה וזמני", היא אומרת. "הנשים כאן הן בסיכון כרוני".

הן יוצאות מכאן לדירות מעבר, ממשיכות להיות מטופלות על ידי הרווחה, מיקומן נותר סודי, אבל כל אחת יודעת שעלול לבוא יום, והן ישמעו דפיקה בדלת. גם בסיפוריהן של נשים ששינו את חייהן מקצה לקצה, אנו שומעות על בן הזוג לשעבר שממשיך לרדוף אותן.

"כולם יודעים"

את דנה ורחל (שמות בדויים) אני פוגשת בחדר המוזיקה של המקלט. כבר כמה חודשים שדנה נמצאת כאן עם ילדיה. היא בת 40, אם לארבעה. במהלך השיחה בינינו היא יושבת רוב הזמן כפופה, כפות רגליה מופנות זו אל זו, והיא משחקת בידיה בעצבנות. בעודה מדברת, זולגות הדמעות של כל היושבות בחדר. כשאנו שואלות אותה אם תרצה להפסיק לרגע, היא מתעקשת להמשיך.

במהלך חייה היא ספגה אלימות קשה, פיזית ומינית. היא כבר שהתה בעבר במקלט ובשלב מסוים הבינה כי אין לה ברירה, אלא לשוב למקלט בעקבות מערכת יחסים אלימה. "הוא היה אלים כלפיי סתם כי בא לו או כי היה עצבני", היא מתארת. "הוא שבר חפצים בבית. בסופו של דבר הבנתי שאין לי ברירה, אלא לצאת למקלט שוב. הילד הגדול שלי שאל: 'למה אנחנו צריכים לצאת? למה הוא לא יוצא?'. בסוף, כשהוא ראה שכל יום הוא מלחמה, הוא אמר לי: 'בואי, אמא, נלך'. ניגשתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה: 'תוציאי אותי'. התעקשתי על מקלט שאוכל ללכת אליו עם הילדים שלי, והיא אמרה שמצאו לי מקום, אבל שאני צריכה לשרוד שבוע עד שמתפנה בו דירה".

חודשים לאחר מכן, דנה עדיין מתמודדת עם החרדות, מתקלחת במים רותחים רק כדי לשכוח. "תמיד שתקתי. אף פעם לא דיברתי. היום אני רוצה לעזור לאחרות", היא אומרת.

במקלט מתגוררים 14 נשים ו-31 ילדים (צילום: ערן גילווארג)במקלט מתגוררים 14 נשים ו-31 ילדים (צילום: ערן גילווארג)

רחל שהתה במקלט תקופה ארוכה ויצאה ממנו עם לדירה עצמאית, שבה היא חיה עם בנותיה. גם היא עברה חיים של אלימות. היא איבדה הריון ובעלה הכה אותה עד שנזקקה לאשפוז בבית חולים. היא בכלל לא חשבה אז על האפשרות לפנות למשטרה או לברוח למקלט. לדבריה, מאז היא נפגשת עם סטודנטים לרפואה ומעניקה להם טיפים כיצד לזהות אישה נפגעת אלימות וכיצד לנהוג בה.

משרד הרווחה מפעיל כיום שורה של שירותים שנועדו להתמודד עם בעיית האלימות בטרם הגעת הנשים למקלטים. ובכל זאת אנו שומעים על מקרי אלימות חמורים מדי יום. למרות הזמן החולף מאז ההכרה בבעיה, עדיין נותרו שאלות רבות ללא מענה: מדוע הנשים הן עדיין אלה שצריכות לצאת מהבית? האם המקלטים הם עדיין פתרון רלוונטי? ובעיקר כיצד מונעים את המקרה הבא על רקע החרפת התופעה בתקופת הקורונה?

"מספר הדיווחים על מקרי אלימות במשפחה זינק בתקופת הקורונה לממדים מדאיגים שלא ראינו בעבר", אומר שר העבודה והרווחה, איציק שמולי. "כדי להתמודד עם כך תגברנו את כל מעני החירום שלנו, ובין היתר בקרוב נקים שני מקלטים חדשים לחברה הערבית והחרדית. במקביל להקמת המקלטים אנו מקימים 60 יחידות למניעת אלימות במשפחה שיפוזרו בכל הארץ ויצטרפו למעל 100 מרכזים שכבר הקמנו. לצד זאת, אנחנו מתמקדים גם בגברים האלימים בהיבטי הטיפול והשיקום, הענישה והאכיפה במטרה לחייב אותם לקבל טיפול כשהם מורחקים מהבית, מתוך ההבנה שאנו חייבים להפוך את המשוואה, כך שמי שיהיה מורחק ומורתע אלו לא הנשים והילדים, אלא הגברים האלימים".