"את חייבת זוגיות. פשוט חייבת. את מספרת לעצמך סיפור שטוב לך ברווקות, שאת מפצה את עצמך. שאת כמו עוף החול, בסוף עצבותך תשקע לחול". כך אמר לי כל אחד כל הזמן לפני ארבע שנים פלוס, כשרק התגרשתי. בהתחלה התעצבנתי. לא הבנתי איך מישהו יכול להחליט עבורי, כבקושי אני יכולה להחליט בעצמי. להבין מה טוב לנפשי. הייתי ביחסי שלום קר עם גופי-ליבי-מוחי. מעין משולש ברמודה, שעל מנת לצאת ממנו צריך לפתור קוביות הונגריות של הנשמה.

הייתי כלואה בתוך הרצון להיות שמחה, ביכולת להפיח שמחה ובאפשרות להעבירה לאחרים.

משהו עמוק שם בפנים כבה. לא הצלחתי להבין האם זה מנגנון האמון בבני אדם בכלל או בגברים בפרט שהתפרק לו לגורמים. שאלתי את עצמי האם ויתרתי על אהבה, או שמא רגשות האשם על פירוק "משפחה" מכרסמים בי עד כדי כך שאני חושבת שאולי אני לא ראויה לאהבה, כי אני לא יודעת להשתמש בה כמו שצריך. אולי אני בעצם כפוית טובה לתחושות מדומות.

נזכרתי באחת מהפעמים שבן זוגי דאז שאל אותי "מאמי, מה להביא לך מהסופר?" ועניתי לו "חום ואהבה". באותם ימים ידעתי שגם אם יחפש אותם בתוך מחסנים חשוכים במבצע אחד פלוס אחד, גם אם יפנה למנהלים הבכירים במחלקת "הלבבות המרוסקים", הוא יחזור כלעומת שבא.

לא היה שם חום. בטח שלא אהבה.

השנים שהגיעו לאחר מכן היו רצון עז להיכבש ולכבוש. להשיג אהבה מכולם, במחיר לעתים גבוה ממה שרוחי יכלה להכיל. רציתי להיות במרכז העניינים. הכי מבריקה, הכי שנונה, הכי חסרת בושה, הכי אחת שהכל קטן עליה, כי מי באמת יכול להפתיע אותי? מי ישבור אותי?

עזבתי חיי נוחות לכאורה, בגיל 31 עם תינוק, בחרתי לוותר על אהבה מחופשת, כשאני יחפה כלכלית, נפשית, תשוקתית. וניצחתי. את הפחד, את הצקצוקים, את הרמת הגבות. ועוד איזה הרמת גבות. ד"ר קליין יכול היה לעשות מיליונים מכמות האנשים שגבותיהם נתקעו כששמעו את סיפור חיי.

והמסע אז רק החל ובכלל לא הבנתי אותו, לא קראתי את המפה נכון, כי חשבתי שאני בסופו. כי מה קשור עכשיו להכיר גברים ולבטוח במישהו ולתת לו את משאב חיי - את ליבי?

וזה קרה. להפתעתי. וזה קרה פעם ופעמיים ושלוש. ואולי יותר. ואז הפסקתי לספור. כי הבנתי שאני מתאהבת בצורה טורית. כל אחד שהייתה לו תכונת אופי אחת יותר ממה שהכרתי עד כה - היה פוטנציאל לתת לו נים מליבי. מקום נוח לשים עליו את הראש אחרי שנים של הוריקן מחשבתי.

ואז הכתה בי ההכרה: כל גבר שפגע בי לאורך השנים - ידעתי שהוא זורק אותי למקום טוב יותר בטבלת ההימורים של ווינר. איכשהו חשתי שהסיבה שאתאהב סופית ואכרוך את גורלי בגורל אהובי המיועד עד סוף ימיי, תהיה נעוצה בהכרח בחרא שעברתי.

כאילו אין מתנות חינם. אי אפשר ככה סתם לחבק את העולם. צריך לעבוד קשה מחד, לגלות רכות לבבית מאידך, חמאתית כזאת, שתוכל להימרח על הצד הנכון של הלחם. שלי.

וכל חג וכל שבת הייתי נושאת את עיניי לשמיים, מתפללת, מבקשת. מתחילה להאמין באמונות תפלות וחוזרת בי. עושה הפרשות חלה, כשאני רוצה הפרשות כלה.

מנסה להסביר לעצמי איך יכול להיות שהקש שאני אוכלת מהמין השני, לא הופך לדשן לבבי מוצלח.

ובחנוכה לפני שנה ניסיתי להבין. ושאלתי שאלות. וניסיתי לראות מה אפשר למנף, איך אפשר לשייף והיכן אי אפשר לזייף.

והבנתי שאם אני רוצה לסובב את הסביבון שלי לכיוון של הזוגיות הזאת שתצלח אני צריכה לעשות עבודה עמוקה עם עצמי. וגם הוא. וזה קרה.

והשנה הבטחתי לעצמי, הבטחתי לנו, שכל עבודה משותפת שלנו תצליח, כי פשוט אי אפשר אחרת. הסביבון כבר התחיל להסתובב. נס גדול יהיה פה. אולי הוא כבר פה.