עמותת "משפחה אחת" הוקמה בשנת 2001 לאחר הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. מיכל בת ה- 12 דאז, בתם של שנטל ויו"ר העמותה, מרק בלזברג, אמורה הייתה לחגוג את בת המצווה שלה. כששמעה על הפיגוע הנורא היא החליטה לתרום את כל כספי המתנות שלה והכספים שיועדו לארוע, לסייע לנפגעי אותו פיגוע טרור. 

לכבוד יום האישה הבינלאומי, בחרה שנטל בלזברג, להעניק במה ומקום של כבוד לנשים שחיות בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית, שנושאות עמן שכול או פציעה שתלווה אותן כל חייהן. בצניעות ובאהבה הן מקבלות כוח מ"משפחה אחת", מרימות את עצמן ואת כל הסובבים אותן ואף משפיעות במעגלים הרבה יותר גדולים. "השנה שחלפה הייתה מאוד קשה לכל בין אדם רגיל, תארו לעצמכם כמה קושי נוסף להן בשנה הזו, כשהיה ריחוק חברתי, בידוד ובני משפחה שחלו בקורונה", אומרת שנטל. "אני חשה את העוצמה של כל הנשים שמגדלות ילדים לבד, שקמו והמשיכו אחרי שאיבדו את היקר להן או נפצעו בפיגוע. מבחינתי מגיע צל"ש לכל אחת מהן".

שנטל בלזברג (צילום: יח''צ)שנטל בלזברג (צילום: יח''צ)

 הסיפור של מירי: "מזרן יוגה שלא מתפורר"

 מירי גרינשטיין קזקוב מפרדס חנה, הייתה בת 29 בסך הכל, כשאיבדה את בעלה מיכאל (מישה) שנרצח בגבול מצרים בשנת 2003, כאשר נשמעו דפיקות על הדלת ומיד לאחריהן הבשורה המרה: בעלה האהוב לא ישוב עוד הביתה מהמילואים אליהם יצא בגבול מצרים לאחר שנהרג מירי מחבל. באותה תקופה היא התחילה כקריירה כמדריכת יוגה והתוודעה לעמותת "משפחה אחת". "הם  נתנו לי תחושה שאני הכי רצויה ומקובלת, שאני חלק מהם ושיש לי וליכולות שלי, מקום אצלם. הם נתנו לי רשימת שמות ואמרו לי 'תנסי לבנות קבוצה'. מהר מאוד הפכנו להיות 35 נשים והקבוצה קיימת כבר עשור".

מספר שנים לאחר שהתאלמנה, פגשה מירי את בעלה השני, עברה לפרדס חנה ונולדו לה עוד שני ילדים. גם שם "משפחה אחת" נשארה המשפחה שלה ולא שכחה אותה לרגע. "התקשרתי לעמותה ודיברתי עם בתיה וינברג, האחראית על מחוז צפון, פתחנו קבוצות בצפון שפעלו ללא הפסקה, גם השנה, בתקופת הקורונה. בין אם זה במרחב פתוח לפי התו הסגול כשהיה מותר, בין אם זה בזום. הם לא ויתרו על השיעורים שלי, אם היה צורך, בתיה אפילו נתנה את החצר שלה, שיהיה לנו מרחב פתוח ומקום גדול לנשים שרצו להתאמן כל הזמן".

מירי גרינשטיין (צילום: עמותת משפחה אחת)מירי גרינשטיין (צילום: עמותת משפחה אחת)

הסיפור של אירית: "תבכו שבוע ואחר כך לשמוח"

אירית אלירז ממבשרת ציון לא תשכח לעולם את הרגע בו נהרג, בנה רועי, ז"ל. "הוא השתחרר מהצבא שלושה חודשים לפני האסון ומצא עבודה כמאבטח. "שנאתי את העבודה הזו במיוחד בתקופה כה רגישה של האינתיפאדה, כל היום שמענו על פיגועים", היא נזכרת. כששמעה על הפיגוע בקו 14 בחודש יוני 2003, הבטן שלה שידרה ללב מצוקה. "הרגשתי שאיבדתי את הילד. נכנסתי לטירוף, יצאתי מהבית בלי לבדוק איך אני לבושה, אמרתי למאיר, בעלי, שהולכים לחפש את רועי ולא משנה באיזה מצב נמצא אותו".

קשה לתאר במילים את המסע המטלטל שעברה אירית באותו יום, עד שהגיעה לאבו כביר ונאלצה לזהות את בנה, אהוב לבה. "כשיצאנו לחשתי למאיר בעלי באוזן שאנחנו צריכים להביא עוד ילד לעולם, אחרת לא אוכל להמשיך לחיות". וזה מה שנתן לאירית את הכוח. היא החלה בסדרת טיפולים שנמשכה מספר שנים ובגיל 46 ילדה את התאומים אורי ולירז. גידול התאומים הוכיח את עוצמת החיים ושבריריותם. "היינו מגיעים לאזכרה של רועי ושני ילדים קטנים רצים וצוחקים סביב הקבר, משחקים מחבואים. זה בדיוק העניין, הכאב והשמחה תמיד נמצאים איתנו בחיים ובכל מצב. אין דרך אחרת".

כח עוצמתי נוסף שהרים את אירית ואת בני משפחתה על הרגליים, הוא הכוח שקיבלה מעמותת "משפחה אחת". "כבר בשבעה הגיע אלינו נציג מטעמם", היא מספרת ובקולה יש התרגשות כשהיא מדברת על מינדי לוינגר המדהימה, רכזת אזור ירושלים ויהודה ושומרון, ועל המתנדבים של משפחה אחת. "כשהנציג שלהם הגיע הוא חשף אותנו לפעילות של העמותה, דרכם הכרנו עוד ועוד משפחות שאיבדו את יקיריהן בפעולות איבה. החשיפה הזו נתנה לנו תחושה שאנחנו לא לבד, אלא משפחה גדולה של פסיפס אנושי שחוו טרגדיה, משפחה שמקשרת אותן ויחד מעניקות כוח זו לזו". 

אירית אלירז ובנה רועי ז״ל (צילום: באדיבות המשפחה)אירית אלירז ובנה רועי ז״ל (צילום: באדיבות המשפחה)

הסיפור של עדן: "תשתדלו לכבד כל אחד".

עדן דדון הייתה נערה צעירה בת 15. בשנת 2016. יום אחד כשיצאה עם אמה לקניות, הן עלו לאוטובוס והספיקו לנסוע רק תחנה אחת כשמחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס. עדן, שישבה לא רחוק ממנו, נשרפה בפניה, בידיה וברגליה. חודש שלם היא הונשמה בטיפול נמרץ עד שיכולה היתה לעבור למחלקה הכירורגית. מנערה צעירה ונטולת דאגות, היא רק ניסתה להבין האם תצליח לנשום נורמלי והאם בכלל תשוב אי פעם ללכת על רגליה. בזמן שנלחמה על חייה בטיפול נמרץ, רכזת מ"משפחה אחת" כבר יצרה קשר עם משפחתה של עדן. "אני זוכרת שהתעוררתי, ביקרו אותי רק בני משפחה, עדיין לא הבנתי מה באמת השתנה בחיי. ואז היא נכנסה לחדר, ניגשה אלי ואמרה: 'היי, אני ממשפחה אחת, מעכשיו יהיה לך קשה להיפטר ממני. אני הדודה החדשה שלך'", משחזרת עדן. "היא גם הביאה לי טאבלט חדש מתנה. מאז הם מלווים אותי בכל התהליך שעברתי, לא מוותרים על שום הזדמנות להראות לי כמה אני חשובה להם, גם בגוף וגם בנפש. פעם זו נסיעה לצימר, פעם נסיעה לניו יורק ואפילו עכשיו כשאני סטודנטית, הם דאגו לי למחשב".

יש לך מסר אישי להעביר?
"אני זוכרת בפורים שאנשים ראו את אצבעות הידיים שלי, חשבו שמדובר בתחפושת, אז שאלו אותי אם זה חלק מתחפושת. ואני אומרת, לא, זו לא תחפושת, אלו הידיים שלי וכך אני נראית מאז הפציעה. אל תשאלו. לפעמים אנשים מסתכלים עלי בלי לשחרר, אז אני פשוט מסתכלת עליהם חזרה. לפעמים אתם רואים מישהו שנראה אחרת מכם, אתם לא יודעים מה עומד מאחוריו – אז תשתדלו לכבד אותו".

עדן דדון (צילום: עמותת משפחה אחת)עדן דדון (צילום: עמותת משפחה אחת)

הסיפור של ענבר: רציתי להביא עוד חיים לעולם

ענבר אזרק ובעלה אורי, היו זוג צעיר ושמח. הורים לשלושה ילדים שהחליטו לקחת סוף סוף חופשה של יום וחצי בירושלים. "עמדנו ברמזור סמוך למחלף בנציון בתאריך 03.08.2015, לפתע הגיחו שלושה מחבלים מאחורי משאית וזרקו לעברנו שלושה בקבוקי תבערה. תודה לאל, בעלי ניצל ללא פגע. אני אישית נשרפתי מכפות הרגליים ועד לאגן. באותו רגע הבנתי שמשהו טרגי עצום קורה לי וידעתי שאין לי אופציה לחכות שיחלצו אותי, אז תפסתי את ידית הדלת הבוערת ופתחתי אותה, כך גם חטפתי את הכוויות ביד. גלגלתי את עצמי החוצה והתגלגלתי על האספלט. הלחי שלי צמודה לכביש, אני מביטה סביבי, ולצד הכאב האיום שמתפשט בי אני מבינה: החיים שלי השתנו".

"נפצעתי ב-3 באוגוסט. אני זוכרת שמיד כשיכולתי לחשוב בהיגיון, עשיתי חישוב שעד ה-1 בספטמבר אני על הרגליים וחוזרת לעבודתי כמורה", היא נזכרת. "לא חלמתי שגם חמש שנים אחרי, אני עדיין לא אהיה במצב רגיל על הרגליים. לא חלמתי שעד כדי כך יתהפכו וישתנו חיי".

גם אל ענבר הגיעה "משפחה אחת" עוד לפני שפתחה עיניים לאחר הפיגוע, "הרכזת היתה בקשר מהשניה הראשונה שנפצעתי. קודם עם הוריי ובעלי ובהמשך גם איתי. עבורי הם אור גדול שקשה לתאר במילים. גם בעלי וגם אני ביישנים, בחיים לא ביקשתי עזרה, לא הייתי מבקשת גם. הרכזת לא נתנה הזדמנות להגיד לא, היא פשוט הופיעה ומאז נכחה בכל מצב ובכל עניין והרימה את כולנו למקום אחר. יום אחד שאלתי אותה, 'איך את לא שוכחת אותי'? והיא ענתה לי: 'אנחנו לא שוכחים אותך -  אנחנו חושבים עלייך לפני שאת חושבת עלייך'".

שנה לאחר הפציעה, ילדה ענבר את ילדה הרביעי ומאז ילדה גם את החמישי. "כולם אמרו לי שאני לא נורמלית, אבל אני רק רציתי לדעת שאני יכולה להמשיך לחיות. ידעתי שעל הטרגדיה, על השכול והכאב אין לנו שליטה, אבל על החיים, על מה שנעשה איתם, על זה יש לנו שליטה ורציתי להביא עוד חיים לעולם ולהמשיך לעשות טוב לעצמי ולמשפחה". 

ענבר אזרק (צילום: באדיבות המשפחה)ענבר אזרק (צילום: באדיבות המשפחה)

הסיפור של חגית: "צוק איתן שהחזיק אותי"

בגיל 22, חגית נישאה לרועי ארבל. הם גרו בטלמון ועשו מה שכולם עשו סביבם: הקימו משפחה, יצאו לעבודה. הכל רגיל ושגרתי. בגיל 23 ילדה חגית את בתה הבכורה, בגיל 25 ילדה בת שניה ובגיל 28, הייתה חודשיים וחצי אחרי הלידה השלישית בה נולדו להם שלישייה. שתי בנות ובן. הבנות יצאו מהפגיה, אך הבן, שנולד עם מום במערכת העיכול, היה מאושפז בבית חולים.

"בתאריך13.01.2005, רועי התקשר להגיד לי שהוא מחכה לטרמפ בצומת שילת, אז ידעתי שהוא תכף חוזר", משחזרת חגית. "הוא עלה על טרמפ עם תושב היישוב ואני החלטתי לקלח את הבנות. חברה נכנסה אלי ואמרה שהיה פיגוע. אמרתי שבטוח רועינ ירד לסייע להם".

בטרמפ היו ארבעה אנשים. כשהמחבלים פתחו בירי לעבר הרכב, רועי נפגע מכדור בראשו מירי מחבלים ונהרג. כשחברתה נכנסה בפעם השניה, חגית כבר הבינה. תוך רגע הבית התמלא באנשים. מסוחררת מהמציאות החדשה שנחתה עליה ללא הכנה מוקדמת, חגית לא אפשרה לאיש להוציא את הבנות מהמקלחת. "אני מוציאה אותן, אני מטפלת בהן, אני מספרת לבנות הקטנות שנותרנו לבדנו. כאמור, רציונאל. לא נתתי לרגש לשחק שם תפקיד וההכחשה היתה בולטת".

חגית ארבל (צילום: באדיבות המשפחה)חגית ארבל (צילום: באדיבות המשפחה)

"אחרי שרועי נהרג, הייתי בהכחשה מוחלטת. כש'משפחה אחת' הגיעה אלינו, לא רציתי לשמוע הרבה. הרגשתי שלא כל אלמנת טרור היא אותו דבר, לא רציתי חיבור לאחרות. היו לי מדי הרבה כובעים להחזיק בהם: גם אלמנה, גם ילד נכה, בהמשך גרושה. אבל משפחה אחת לא ויתרו לי. הם המשיכו להיות שם גם כשאני לא הסכמתי לשתף פעולה. כשבתי אור הגיעה לגיל 8, היא התחילה ללכת למחנות שהם מארגנים. היא חזרה וזה הרגיש כמו חלום. פתאום התחלתי להסתכל על כל העשייה שלהם והבנתי מה קורה פה. ראיתי אנשי צוות מדהימים שאכפת להם באמת. הם לא שיחקו אותה, הם באמת רצו להוציא את הילדים מהאווירה הקשה בבית למקום של חופש, הם רצו לתת להם תחושה שאכפת מהם, שהם רצויים, שאפשר לעשות להם טוב. הילדות חיכו למחנות, למפגשים. כשעמדתי לפני גירושין בנישואים השניים שלי הייתי בבושה איומה, בפחד גדול, לא ידעתי למי לפנות. רכזת משפחה אחת פשוט עמדה שם כמו צוק איתן שהחזיק אותי".

יש לך מסר אישי להעביר?
"יש לי שני מסרים שחשוב לי להעביר: הראשון: אחרי טראומה קשה, דעו שתמיד אפשר לברוא משהו חדש. נכון, יש לילדים שלי חוסר של אבא, לי יש את החוסר של האיש שאהבתי, אך מאז הטרגדיה, יצאו ממני כוחות שלא בטוח הייתי מודעת אליהם - לולא עברתי מה שעברתי. החיבור שלי להקב"ה התחזק, אני יכולה לראות כוחות בי. בכל טראומה, בטוח יש משהו שיצאתם בו גם נשכרים. יש בדיחה שחורה שאומרת: כאיש נפטר – נשארת אלמנה, כשאישה נפטרת – נשאר חתן. בהתחלה היה לי כעס מאוד גדול, מתח עם חברות, רציתי שיציעו לי שידוכים וכו'. אך מה שאני אומרת, שאם נכנסים לזוגיות שניה, לעשות זאת רק ממקום שלם עם עצמך, עם הסביבה, עם המשפחה, כשאת מרגישה שאין כעסים. אם את לא במקום של שלמות עם כולם ועם כל מה שסובב אותך, לא להיכנס לזוגיות, כי זה לא ממקום נכון".