מבחינת יוכבד בן־שמואל, קרבות תש”ח בדרך לירושלים שבהם לקחה חלק במסגרת שירותה בפלמ”ח כחובשת קרבית, היו כמו סרט מלחמה, שהזיכרון שלו מלווה אותה מאז. “שימע’לה, קראו לו, נער בן 16 וחצי, נפצע קשה בלחימה”, היא משחזרת. בעוד ידה האחת אוחזת בסטן, ניגשה להשקותו מים מהמימייה שבידה השנייה. “זרקו עלינו רימון ונפצעתי מרסיסים ברגל ובגב. המשכתי לפעול מגואלת בדם שנקרש. לא הייתה ברירה אחרת”.

הפלמ”ח, פלוגות המחץ של ארגון ההגנה, הוקם ב־15 במאי 1941, שבע שנים לפני הקמת המדינה. אם בראשיתו היה מעין מועדון גברי, מקץ שנתיים נפתחו בו השורות, והנשים היוו בשיאן שליש מכוח האדם שלו. אומנם רק מיעוטן מילאו תפקידי לחימה אך במבט לאחור אי אפשר לתאר את הפלמ”ח בלי הפלמ”חניקיות שלו.

בן־שמואל לבית מזרחי, 93, נולדה בעיראק ובגיל 8 עלתה בעלייה לא לגאלית. “הגעתי לפלמ”ח מהכשרה של הנוער העובד בקיבוץ עין גב”, היא מספרת.

יוכב בן שמואל (צילום: פרטי)יוכב בן שמואל (צילום: פרטי)

“לאחר החלטת כ”ט בנובמבר באו”ם, כשהערבים התחילו לשבש את התחבורה הבין־עירונית, הייתי מלווה שיירות. בשביל להחביא את הנשק, כדי שהאנגלים לא יחרימו אותו, היינו לובשות מעילים רחבים, כי עלינו הם לא חיפשו. השיירה הראשונה הייתה משהו מיוחד. בראשה נסעו בן־גוריון וגולדה לסוכנות היהודית בירושלים. הם היו בטקסי, ואנחנו במשוריין. בן־גוריון לא אמר לי שלום ולא שם לב אלינו”.

בהמשך נשלחה בן־שמואל לקורס חובשות בסיסי. “בשבוע אחד לימדו אותנו את כל התורה”, היא נזכרת. “זה היה קורס בלי תנאים, העיקר שנדע לחבוש פצע כדי שלא יקבל זיהום”.

כיום היא לא מאמינה כיצד תפקדה באותם ימים: “היו עליי תרמיל עזרה ראשונה, מימייה מלאה במים, אלונקה ובה שמיכה פלוס סטן עם שלוש מחסניות מלאות בכדורים. הכי קשה היה כשליוויתי שיירה של פצועים וסביבי צעקות של ‘יוכבד, תעזרי לי!’. הרגעתי אותם כמה שיכולתי והמשכתי לטפל בהם גם כשירו עלינו. שואלים אותי אם פחדתי. המצב לא אפשר לפחוד. אם לקחנו על עצמנו תפקיד, היה עלינו למלא אותו במאה אחוז. להיות נאמנות לתפקיד”.

יוכבד בן שמואל בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)יוכבד בן שמואל בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

מה דעתך על המחלוקת שקיימת כיום בנוגע לשירות של בנות שירות קרבי?
“איזו שאלה זאת. אני מצדיעה לבנות שהולכות לתפקידים קרביים. כל הכבוד להן. אישית, הייתה לי נחת, כשהנכדות שלי, החיות באיטליה, משום שהבת שלי נשואה לאיטלקי, באו לעשות כאן את השירות שלהן בצבא. אחת מהן התעקשה להיות חובשת קרבית בצה”ל. הייתי ממש גאה בה. אני גאה גם בעצמי על מה שעשיתי למען המדינה במלחמת העצמאות, לעומת לא מעטים שהסתתרו והשתמטו. אני מאושרת על השירות שלי, אבל מצד שני כואב לי הלב על מה שקורה היום במדינה, שקורים בה הרבה דברים רעים, והחזקים מנצלים את החלשים. לא למדינה כזאת פיללנו”.

שווים מסביב למדורה
כשרינה קלמן, 91, לבית מאושר, נשאלת מה הביא אותה לפלמ”ח, היא מדברת על מניעים ציוניים. “עם סיום לימודיי בתיכון החקלאי לבנות בפתח תקווה, הצטרפתי להכשרה המגויסת של הפלמ”ח בעקבות מה שמופיע על הסמל של הפלמ”ח - שיבולים וחרב שמגוננת עליהן”, היא מספרת. “לקראת היציאה של הבריטים מהארץ, הוטל עליי לשרת כמזכירת הגדוד השלישי. כשהגעתי, המג”ד היה שלום חבלי, שאותו החליף מולה כהן, ואחר כך משה קלמן (שלו בהמשך נישאה – יב”א). הייתה לנו מטרה משותפת - להקים קיבוץ ולהגן עליו. טבעי שהיו אהבות. כשמשרתים יחד במקומות מסוימים ונוסף לפעילות הביטחונית יש פעילות חברית ותרבותית ענפה, אז מתקרבים”.

קלמן נפצעה במלחמת העצמאות, אך לא בקרבות. “בהתחלת ינואר 48’, כשהגדוד שלנו ירד מהגליל לצריפין, היא סרפנד של אז, נפצעתי בהפצצה של ראשון לציון על ידי מטוסים מצריים, פציעה שממנה נשארתי עם צלקות ושנה הייתי משותקת ביד ימין”, היא מספרת. “זה לא מנע ממני להמשיך בשירות, אם כי במתכונת אחרת”.

רינה קלמן (צילום: רותי שנהר)רינה קלמן (צילום: רותי שנהר)

איך היה ההווי אצלכם?
“כמו מה שמספרים עלינו, שההווי בפלמ”ח התרכז סביב מדורה, כי מדורה היא הדבר הכי נכון לחברה שוויונית. כשיושבים סביב מדורה, האש מחממת את כולם מאותו מרחק, כולם שווים ואין מאחור. כך גם עם הפינג’ן שעובר בין כולם ומוזגים ממנו לכל אחד אותה כמות קפה. עם המדורה ועם הפינג’ן היינו שרים המון, ושירי הפלמ”ח נשארו כנכס לעם ישראל. היה לנו גם פטפון עם מנואלה שבאמצעותו האזנו למוזיקה קלאסית. לפעמים היינו קוראים בספר זה או אחר ועושים מה שקראנו לו ‘משפט ספרותי’. והכל באווירה של ביחד כשהיינו יושבים על הדשא גב אל גב”.

בתור נשים, חוויתן אי אלו הטרדות?
“לא התנשקתי עם אף בחור בפלמ”ח, ואני לא היחידה. היה מישהו שנחשב כאחד מעמודי התווך של ההכשרה, שהזכיר שאני מועמדת לאיזו שליחות ובאותה נשימה הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות החברה שלו. הבנת איך זה הלך? אבל הוא היה מהחבר’ה של אחדות העבודה בעוד שאני מפא”יניקית כל החיים, כך שלא היה על מה לדבר. לא כך בין פלמ”חניקים. ברגע שגם אתה פלמ”חניק, אתה משפחה שלי. זאת הרעות שמאחדת אותנו”.

רינה קלמן בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)רינה קלמן בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

גם יונה ארבל לבית שטאל, 92, ילידת שווייץ, התגייסה לפלמ”ח. “הייתי בהכשרה המגויסת בבית הערבה, המקום הכי חם, הכי רותח והכי קסום בעולם”, היא מספרת.

“היה קשה, קשה וגם נהדר, עם שירה וצ’יזבטים סביב המדורה. לאחר שהושבעתי לפלמ”ח על מצדה, כשאז, לפני שהכירו את שביל הנחש, לא היה קל לטפס לשם, קיבלתי תפקיד של ‘סליקרית’. הנשק של בית הערבה היה מוסתר בסליקים מחוץ למשק. התפקיד שלי היה לשבת כמו גולם עם פרבלום, שאף פעם לא הפעלתי אותו, ולשים עין שזר לא יתקרב אליו".

"בין השאר, גם הוטל עלינו להעביר את הירדן מעפילים, שהגיעו מעיראק. באחת הפעמים אחד מהמעפילים איבד את הכרתו בדיוק במעבר הירדן ומת. ב־47’ לקחו אותי פעם לירושלים ולא היה לי מושג בשביל מה. הגענו לאיזה מקום ולקחנו כל מיני מסמכים של האצ”ל".

יונה ארבל (צילום: פרטי)יונה ארבל (צילום: פרטי)

עוד אמרה: "רק לאחר מעשה הבנתי שהשתתפתי במעין פשיטה של ההגנה על משרדי האצ”ל, כחלק ממה שקראו לו ‘הסזון הקטן’. באותה הזדמנות שחררנו את אחד מחברינו שהם שבו, ומאוחר יותר הוא נפל במלחמת העצמאות".

היא הוסיפה: "היו גם מעקבים. בהמשך השתתפתי בקורס סיירות בקיבוץ נען. משם נשלחנו לסיורים בנגב, כשכל אחד מאיתנו - היינו חמש בנות בין כל הבנים - היה חמוש במקל קרב פנים אל פנים. לא להאמין, אבל זה היה הנשק שלנו. ירדנו ברגל לנגב, וזה היה איום ונורא, מה גם שאחת מהחמש, מרים שחור, הייתה הפלמ”חניקית הראשונה שנפלה במלחמת העצמאות על הגנת קו המים”.

לאחר מכן עברה ארבל קורס אלחוט - מחתרתי, כדבריה - וסיימה את ימיה בפלמ”ח כאלחוטאית בדרום. לאחר שחרורה ב־49' עסקה שנים רבות בחינוך.

יונה ארבל בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)יונה ארבל בצעירותה (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

חסידה פעיל, 91, ילידת ירושלים, החלה את דרכה בפלמ”ח בגרעין מכבי הצעיר בקיבוץ גבעת חיים. “משם היינו יוצאים למסעות”, היא מציינת. “באחד מהם סיפרו לנו על החלטת החלוקה באו”ם. אפילו חמש דקות לא שמחנו, כי באותו יום הודיעו על הרוגים בהתקפות של הערבים בדרכים”.

פעיל התגלגלה לתפקידה המרכזי בפלמ”ח מתוך אי־הבנה. “על הגרעין שלנו היה לבחור שני מועמדים לקורס חובשים בתל אביב ובחרו אותי”, היא משחזרת.

חסידה פעיל (צילום: פרטי)חסידה פעיל (צילום: פרטי)

“כשהגעתי לבית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב, לא ציפה לי שום קורס חובשים. במקומו הופניתי לקורס אלחוטאי מורס. לא היה לי מושג מה זה. עד כדי כך היה העניין סודי. נהייתי אלחוטאית המורס של חטיבת הנגב בפיקודו של נחום שריג, וכקשרית הייתי בכיבוש באר שבע וגם אילת, לאחר הנפת דגל הדיו. השתתפתי במבצעי יואב, לוט, חורב ועובדה. בינתיים הבריטים עזבו את הארץ, נהיינו מדינה עצמאית ואפשר היה להפעיל בגלוי את ציוד הקשר”.

חסידה ומאיר פעיל, מפקד, היסטוריון ופוליטיקאי, היו מהזוגות המפורסמים ביותר שיצאו משורות הפלמ”ח. “הכרנו בחטיבת הנגב ולא היה בינינו שום דבר”, היא מבהירה. “מאיר’קה היה קצין האג”ם של החטיבה ובקושי התראינו. הרומן בינינו נוצר בסוף המלחמה ונישאנו במרץ 50’, לאחר חצי שנה של חברות”.

לאורך השנים פעיל עסקה בחינוך, בהפעלת תיאטרון בובות ובכתיבת ספרי ילדים. “כיום אנחנו בתקופה אחרת”, היא אומרת. “התנדבנו והתגייסנו לפלמ”ח כי הייתה לנו כמיהה למדינה. היום יש אי־שוויון וכמיהה לכסף, בלי שלום ובלי ערבות הדדית”.

חסידה פעיל  (צילום: ארכיון הפלמ''ח)חסידה פעיל (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

דרכים לא דרכים
החובשת הקרבית טובה עופר, 92, עסקה מנעוריה בפעילות ביטחונית ועוד לפני שהושבעה לפלמ”ח העבירה בשליחות ההגנה ידיעות בחוצות תל אביב, כשהיא רכובה על אופניים. “ב־47’ הצטרפתי להכשרה המגויסת בנגבה, שם עזרנו בעבודות המשק ובביצורים”, היא מספרת.

“אחד התפקידים שלנו שם היה להאיר בזרקורים את משטרת עיראק־סואידן, כדי לעקוב אחרי פעילות הבריטים שם”. עופר החלה את הקריירה שלה כמלוות שיירות, “כשאת הדרך לירושלים עשיתי על שקי קמח שמילאו את אחת המשאיות”.

טובה עופר (צילום: צילום פרטי)טובה עופר (צילום: צילום פרטי)

רושם רב עשו עליה דברי מפקד הפלמ”ח, יצחק שדה, ביציאה מחולדה. “שדה ריגש אותנו כשאמר בנחישות שאנחנו יוצאים לעזור לתושבי ירושלים הנצורה ולהרים להם את המורל”, היא נזכרת.

“הוא איחל לנו להגיע בשלום, אך כבר בשער הגיא נפל מ”מ מאש הערבים, שירדו מההרים וזרקו בקבוקי תבערה. המשאית שלנו הגיעה בשלום לבית הכרם. זה היה ב־20 באפריל 48’, ערב לפני ליל הסדר. משם הועברנו למחנה שנלר. כשלקראת השינה בלילה רצו להפריד בין הבנים לבין הבנות, התמרדנו ובשום פנים ואופן לא הסכמנו. כשראו כמה אנחנו נחושים, הניחו לנו”.

עופר נשלחה לקורס חובשים מקוצר, שנערך באבו גוש ו”עם ציוד מינימלי”. הפעולה הראשונה שלה הייתה בעין כרם, אבל “הפציעות היו מזחילה בשדה קוצים”.

יותר משמעותי היה הקרב בקיבוץ צובה. “שם היה פצוע שנשאר בשטח”, היא מספרת. “ירדתי אליו עם אלונקאים. כולו היה שותת דם. ניקיתי לו את הפה מהדם והשקיתי אותו מים כשסביבנו יריות. אין פחד במצב הזה. הוא בכלל לא שיחק תפקיד. כל הזמן הייתי מודעת לכך שאנחנו לא לבד”.

טובה עופר (צילום: ארכיון הפלמ''ח)טובה עופר (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

רבקה’לה קרמר, 91, הזכורה לרבים כרבקה’לה מדניק, הייתה מי שכאחת מסולניות הצ’יזבטרון שרה את “הן אפשר”, מהשירים המכוננים של תש”ח, שהיה מסמליה של התקופה.

“באוגוסט 48’ הייתי פקידה צעירונת במחלקת ההסברה במטה הפלמ”ח ברחוב הירקון בתל אביב, כשלמקום נקלע שמוליק בונים, במאי הצ’יזבטרון, שהיה גם הבמאי שלי בקן השומר הצעיר”, היא מספרת.

רבקה קרמר (צילום: אריאל בשור)רבקה קרמר (צילום: אריאל בשור)

“’אותך אני מחפש!’, הוא אמר בחיבה. הסתבר שכמה ימים קודם לכן משאית הלהקה עלתה על מוקש ליד קיבוץ נירים בנגב, לאחר הופעה, ונפצעה אוהלה הלוי, סולנית המשנה של הלהקה. ‘רק לחודש’, אמרו לי, ונשארתי.

"אומרים שקרה לי סיפור סינדרלה, אבל אני לא מסכימה, כי לדעתי הייתי מוכשרת, אם כי אף אחד לא יכול היה להתחרות עם נעמי שהייתה מוכשרת בטירוף.

"הלהקה הצבאית שלנו בכלל לא הייתה כמו שהציגו בסרט ‘הלהקה’. אצלנו לא היה הבדל בין בנים ובנות והתגלגלנו במשאיות ובקומנדקרים בדרכים לא דרכים. הופענו בלי חשמל ובלי מיקרופונים. לא נראינו אז כמו השחקניות בלהקות של היום, שמתמרחות כל הזמן באיפור. גם לא הסתרקנו תסרוקות מיוחדות. הכל היה פשוט”.

קרמר הצטרפה לצ’יזבטרון בתוכניתה השנייה של הלהקה. עם מפקד הלהקה, חיים חפר, היא התעמתה לא אחת. “חיים היה קשוח איתנו, ודרכנו הוא רצה להראות שהוא המפקד”, היא אומרת. “למרות זאת, הוא היה משורר גדול עם רוך ועם נשמה. ‘הן אפשר’ שלו הוא בעיניי שיר השלום הראשון, לכן הוא כה חדר ללבבות”.

היו רגעים קשים?
“לא הכל היה נפלא אצלנו. לא אשכח אותנו מגיעים לאיזה משלט בפאלוג’ה. מצאנו שם שישה חבר’ה בהלם קרב לאחר שהטובים בחבריהם נפלו. הם היו גמורים, אבל אנחנו לא הרפינו מהם עד שהם הצטרפו לשירה שלנו. זה מה שלהקה צבאית צריכה לעשות. היו הרבה להקות אחרינו, אבל לא הייתה להקה כמו הצ’יזבטרון. שרנו וחלמנו על מדינה, כיום אין ספק שצריך לשמור עליה”.

אימון פלמ''ח בשנת 1941 (צילום: ארכיון הפלמ''ח)אימון פלמ''ח בשנת 1941 (צילום: ארכיון הפלמ''ח)