איזה כיף שנולדת לי.

זהו טור יומהולדת לבן שלי, שחגג אתמול יומהולדת, אבל זה בעצם טור קצת בשבילי. כי אפקט המראה הוא למעשה עליי. מה קרה לי מאז שהפכתי לאמא. אז אולי זה מעט אגואיסטי, אבל היי, אמא טובה, היא אמא שטוב לה, אז בעצם על מה ההתנצלות?

שמונה שנים. שמונה שנים שבהם לראשונה בחיי הייתי אני. שמונה שנים שהחלו מהגשמת חלום האימהות והמשיכו בהתרחשויות שלא קוראים בספרים ובטח שלא מיוחצנים בשלטי חוצות של מטרנה. "הכי קרוב אלייך, אמא". אומר פס הקול של הפרסומת. האומנם? הכי רחוק מעצמי. משפיותי. מלירון שהכרתי.

חווית הלידה המדהימה, שלחה אותי לפני שמונה שנים לשדה הקרב של ההורות, כשאין לי תו"ל בנמצא. מה עושים מכאן? למה הכל נראה מסובך וקשה ומתסכל והפרולוג אנתיטזה מוחלטת למה שסיפרו לי? מה הקשר עכשיו תינוק שלא עובר בדיקות שמיעה בבית חולים ואיך זה קשור לעובדה שאנשי הצוות הלא מקצועיים מכינים אותי לנורא מכל? 

שילוב של רזון קיצוני, עם זוגיות לא מתפקדת וחשבון נפש שנעשה כמה שנים מאוחר מדיי, הביא לי את המתכון המוצלח של " דיכאון אחרי לידה". דיכאון שהיה קיים טרום הלידה והתכחשתי אליו, ולמרות שבנפשי השוקעת זיהיתי אותו מבעוד מועד, בשכל המתפקד על אדי הרצון להוכיח, שכנעתי את עצמי שאני חזקה מדיי להודות בכך. עברו עוד חודשיים, עד שהבנתי שהחוזק הוא להודות בחולשה. והיא קיימת במלוא הדרת הכאב.

עוד מספר חודשים לקח לי לאסוף את ליבי שנשבר לרסיסים על מראת חיי ולהבין שאני חייבת להיפרד מאב בני, כי אני רוצה ילד מאושר. ובבית כזה אושר לא יהיה בין זוג הורים שכנראה לא התאימו מתחילת הדרך. אז יצאתי לדרך. יצאתי לדרך המתעתעת בלי מחיאות כפיים וכל הכבוד. יצאתי להילחם על שפיותי, חירותי ומעל לכל החיוך של בני. יצאתי עם ידיעה אחת בלבד. שזה נכון לי.

יצאתי לדרך שלא הייתה פשוטה כלכלית ונפשית, כשכולם מסביבי עדיין מספרים לי את השקר הנורא ש"אחרי השנה הראשונה להורות - ושבו לבבות לחדר המיטות".  לאחר הגירושים כשחזרתי לשוק התל אביבי המגניב, עם ילד באמתחתי, הרגשתי שניצחתי את החוקים. שאני לא לחוצת חתונה ודווקא בשל סיבה זו, גברים יראו זאת כיתרון. כמובן שהתבדיתי. שנים של רצון להוכיח לסביבה ופחות לעצמי שאני אמא מגניבה, מתפקדת וקולית, שלחו אותי דייט אחרי דייט לעשות חשבון נפש עם עצמי. לא הבנתי מה דפוק בפתיחות שלי ולמה יש בי משהו מרתיע.

כל פעם כשהייתי בבית עם בני, הסתכלתי עליו בגאווה והבטחתי לו,- תהיה לך משפחה גדולה. ביום מן הימים. ביום ההולדת הזאת, אחרי חמש שנות גירושים, מתוכן שנתיים אחרונות בזוגיות עם החסון, עמדתי בהבטחתי.ואני חושבת שזו יום ההולדת שלו שאני הכי גאה בעצמי כאמא. אז בנימת הברכות וההתרגשות אני חייבת לומר גם לעצמי מזל טוב.

מזל טוב שהשתחררתי מעכבות, דעות ומחשבות של אחרים עליי. וברגע שהתחלתי לחשוב על עצמי, כלירון, דרך העיניים של עצמי, (לקח לי אומנם רק 35 שנה), גיליתי את אותה לירון הילדה, שרצתה שישימו לב אליה, אבל היא לא מצאה את הדרך לשים לב לעצמה. מזל טוב בני האהוב על שמונה שנים של אהבה, פקיחת עיניים ותבונה. לא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיך.