יום המאבק באלימות נגד נשים, שיחול מחרתיים, מעלה למודעות מדי שנה, בין היתר, את התהליך הטיפולי שעוברים גברים שנהגו באלימות במסגרת שיקומם או ביוזמתם. חלקם מטופלים בקליניקות פרטיות וחלקם במרכזי טיפול מטעם משרד הרווחה. אחד המטפלים שפוגשים באותם גברים הוא תמיר אשמן, מייסד בית הספר ליחסים “ללמוד לכעוס נכון”. לדבריו, הוא אינו משתמש במונח “גבר אלים” בנוגע למטופלים שמגיעים אליו.
“אלימות יכולה להיות גם באופן מכוון, ואילו גברים או נשים שמתנהגים באלימות הם לרוב פוסט־טראומטיים ופצועים ולא עושים זאת באופן רצוני בהכרח”, הוא אומר. “לא פעם מדובר בהתקפי זעם, ולכן אני ממתג את זה כאנשים שסובלים מהתפרצויות זעם, וזה גם מה שגורם לאנשים לבוא מנקודת הנחה כזו לטיפול ולהיפתח אליי. זה טריק שעובד לי כבר 25 שנה. רוב הגברים והנשים שמגיעים אליי הם לא עבריינים, אלא הם ‘אילמים’”.
תסביר. “כמעט 70% מהתפרצויות הזעם בבית נובעות מקושי להכיל חוסר במילים. אלה אנשים שלא יודעים לבטא ולדבר את הרגשות שלהם, כאלה שבמקום לבקש עזרה – צועקים, צורחים וזורקים חפצים. אנחנו צריכים ללמד אותם להכיל רגשות וצרכים. ללמוד לדבר ולרכוש אוצר מילים. לבנות מחדש את האמון שלהם בבני אדם. האלימות היא סימפטום, היא לא הבעיה. היא הביטוי של משהו יותר עמוק”.
לדברי אשמן, המונח “איבוד שליטה” שבו נהוג להשתמש אינו מדויק. “אנשים לא באמת מאבדים שליטה”, הוא אומר. “יש אנשים שסובלים משליטה מוגברת, והרבה מההתפרצויות הן כי הסדר שלהם מופר. הם פשוט מתפרקים על בני ובנות הזוג והילדים דרך התפרצות כי אין להם מנגנוני ויסות בריאים. התפרצות זעם היא מצב שאדם בא הביתה, צורח על האישה והילדים, נרגע, ואחרי שהוא נרגע הוא שונא את עצמו, מפצה את בני הבית במתנות וחוזר חלילה. המטרה שלנו היא קודם כל להבין מה שהאדם לא יודע להגיד במילים. ככל שאנשים יודעים פחות לדבר את הצרכים והרגשות – הם משתמשים במעשים”.
“המטרה שלי כמטפל היא ליצור מצב שגם אדם שמגיע לטיפול בגלל צו בית משפט מתוך חובה, בשלב מסוים ישכח שכפו עליו את זה וייכנס לתהליך באמת”, מסביר נחל איתיאל, עובד סוציאלי במרכז לטיפול באלימות ברמת גן ששייך לאגף הרווחה וויצו.
פיקלנר: “הכי קשה לי לצפות בהתעללות מתמשכת, ביחסים שמתפתחים לתלות, כשנשים סובלות תקופה ארוכה מאלימות, וזה נמשך לאורך שנים. זה מחסל את האופי והאישיות של האדם”.
חלק מהגברים מטופלים באופן קבוצתי ואחרים בטיפול פרטני. “מבחינת עלויות, טיפול קבוצתי יותר זול כי מדובר בשני מטפלים על שישה אנשים”, מציין איתיאל. “יש תפוקות שנוצרות בטיפול קבוצתי שלא יכולות לקרות בטיפול פרטני: בקבוצתי יכול מטופל אחד לכעוס על אדם אחר ואז אפשר לעבוד עם זה, מה שנדיר שקורה כשמטופל כועס על מטפל. בטיפול קבוצתי גם יש אפשרות לכל מטופל לקבל הסתכלות עליו מקבוצה של אנשים שונים, כל אחד רואה כמו במראה את ההתנהגות שלו דרך אחרים, ובנוסף בטיפול קבוצתי יש אפשרות למטופל לקבל פרופורציה למציאות שלו ולשמוע התמודדויות של אחרים. זה עוזר לו.
טיפול קבוצתי מצריך מהמטופל להודות בפני קבוצה בבעיה. מצד שני, רוב האנשים לא מרגישים בנוח להגיד בפני אנשים אחרים שהם זקוקים לטיפול, ולכן טיפול פרטני יוצר יותר נינוחות למטופל. בטיפול כזה יש יותר אפשרות להיכנס לעומק של מקורות האלימות, כי היא לא נולדה ביום שהמטופל פגש את אשתו אלא הרבה לפני כן. בטיפול קבוצתי יותר מורכב להיכנס לעומקים כאלו”.
אשמן: “מהטיפול הראשון כבר רואים שיפור. עצם זה שגבר או אישה מבינים שהם צריכים להגיע לטיפול ועושים את הצעד הזה. חלק מהסיפור הוא לא להתבייש, ללכת לאנשי מקצוע שמטפלים בזה, ואנחנו משבוע לשבוע בודקים אם היו מעידות, אם אותו גבר חזר לזעם, ומנסים להבין מה קרה והשתבש. יש הרבה אנשי טיפול שעברו הכשרה לזה בארץ. זה תהליך ארוך כי אתה צריך לשנות הרגלים של שנים אצל אנשים”.
במובן הזה הקורונה עשתה שינוי מבורך כי גרמה ליותר אנשים לטפל בבעיה שלהם. ראינו עלייה משמעותית בפניות של גברים ונשים מאז תקופת הקורונה. בשירותי הרווחה מדברים על עלייה של 10% בפניות, ואילו אני מוצא עלייה של 15%־20% בפניות. אומנם הקורונה לא הובילה לעלייה באלימות, אבל היא שימשה כזרז להרבה זוגות לפרוץ את מעגל האלימות הזוגי והמשפחתי".
“הסיטואציה של הקורונה לצערי הדגישה, חיזקה והבליטה את כל נושא האלימות בבית”, מוסיף פיקלנר. “יש משפחות שהתחזקו ולמדו להתגבר על קונפליקטים, אבל במקומות שבהם יש פתולוגיה ביחסים - הסטרס והחרדות גרמו לאנשים להתרגז אחד על השני, וזה הגביר את הפניות, את המעצרים, את התלונות, הגירושים והאלימות. הקליניקות מלאות עד אפס מקום בימים אלה”.
“תופעה שבלטה במיוחד השנה היא שיותר ויותר גברים הגיעו ביוזמתם למפגשים ולא כי מחייבים אותם”, אומר איתיאל. “כלומר גברים שהרגישו שמשהו לא בסדר ועוד לפני שהגיעו למצב אלים - פנו לעזרה. זה נותן תקווה”. למרות העלייה במספר המטופלים, המספר של גברים המגיעים לטיפול עדיין נמוך. “זה מורכב”, אומר פיקלנר. “חד־משמעית יש החמרה בענישה של גברים אלימים. אני מניח שזה מרתיע גברים, ולכן יש יותר פניות. הבעיה עם האלימות במשפחה היא שממגוון סיבות היא כזו שקשה להודות בה. קשה לגבר להגיע ולהודות שהוא אלים. רוב הגברים ימצאו תירוצים לכך, ולכן גברים חוששים להגיע. בגלל הסטיגמה ובגלל התחושה שכשמכים מנסים לעשות משהו יותר טוב, לתקן – גברים לא מגיעים.
התרעות פיקוד העורף