לפני כשבוע וחצי נערך בבקעת הירדן הסבב השישי באליפות ישראל באנדורו, שבו מתחרים רוכבי אופנועי שטח. רן יוחאי, צעירה בת 19 ממושב שדי חמד שבאזור השרון, זכתה בסבב הזה במקום הראשון בקטגוריית הנשים, משאירה את יתר הרוכבות מאחור. אף שזכתה בסבב הזה במקום הראשון, באליפות ישראל עצמה היא מדורגת במקום השלישי. "פספסתי המון תחרויות בגלל נסיעות לאירופה", היא מסבירה.

יוחאי, כיום חיילת המוגדרת כספורטאית מצטיינת, רוכבת על אופנועי שטח מגיל 8. עד כה עד כה זכתה שלוש פעמים באליפות ישראל: ב־7102, ב־8102 בקטגוריית נשים במוטורקרוס ובאותה שנה גם בסופרמוטו בקטגוריית 2F, קטגוריה מעורבת, שבה הייתה האישה היחידה.  היא התחרתה בשלל מרוצים, חלקם מול מאות גברים. בענף הסופרבייק שהיא מתחרה בו באירופה היא הישראלית הראשונה להתחרות עונה שלמה בחו"ל והיא מדורגת במקום ה־13 באירופה לשנת 2021.

הכל החל כשבילדותה התלוותה לעבודתו של אביה, מיקי יוחאי, מנכ"ל חברת קרוס קאונטרי, והחליטה, לדבריה, לעלות על אופנוע. מאחר ש"רצתה להשוויץ" בפני החברים בכיתה, הוציאה רישיון ספורטיבי, שבישראל מותר מגיל 8. "אפילו לא ידעתי לרכוב על אופניים בשלב הזה", נזכרת יוחאי. "נתנו לי לרכוב על אופנוע עם גלגלי עזר, ערכתי מבחן שליטה, ומאז לא רציתי לרדת ממנו". עשר שנים לאחר מכן, היא מתאמנת כיום באופן קבוע במסלול של אביה בבקעת הירדן.

שווה בין שווים

בשנים האחרונות זוכים ענפי הספורט היחידני לחשיפה רחבה יותר, אבל ענף מרוץ אופנועי השטח עדיין לא מוכר מספיק. "זה ענף ספורט שיש בו המון מורכבות", מתארת יוחאי.

בספורט המוטורי הדו־גלגלי יש ארבעה תחומים: הראשון והפופולרי הוא המוטורקרוס, שהחל את דרכו בבריטניה בשנת 1924. זהו מרוץ שטח שמתקיים במסלול מעגלי ומגודר וידוע בתובענות שלו. יוחאי עצמה התחרתה בתחום עד גיל 16. התחום השני, אינדורו, מתמקד בסיבולת הרוכב והמכונה, ובו המרוצים נערכים בשטח פתוח כדוגמת מדבר, שטח הררי, סלעים או נחלים. בתחום הסופרמוטו, המרוץ מתקיים חציו בכביש וחציו בשטח. בתחום הסופרבייק מתחרים על אופנועי ספורט, והמרוצים מתקיימים במסלול כביש בלבד. בתחום זה מתחרה יוחאי באירופה.

לפחות פעם בחודש היא נוסעת לספרד ולאיטליה כדי להתאמן עם מאמן מקומי. ההשקעה בענף אדירה מבחינתה. היא מתאמנת בין פעמיים לשלוש פעמים ביום ומשלבת את זה כאמור עם שירות צבאי. "מבחינת ההשקעה שלי, בהחלט אפשר לקרוא לזה מקצוע, אבל הספורט הזה יקר ומאוד קשה למצוא מימון, במיוחד כשאת מגיעה מהארץ", היא אומרת.

“במקרה של ספורטאים איטלקים או ספרדים, ההתאחדות האיטלקית לאופנועים או ההתאחדות הספרדית מממנות את זה. גם בארץ יש התאחדות, אבל אין את המימון שיש בחו"ל, אין את התמיכה מהמדינה. במקומות אחרים בעולם, ההתאחדות נותנת להם משכורת חודשית ועוזרת להם למצוא ספונסרים. בגלל זה את לא תראי הרבה ספורטאים ישראלים שיוצאים לתחרויות בחו"ל".

רן יוחאי (צילום: טים נודלמן)רן יוחאי (צילום: טים נודלמן)

איך זה להיות רוכבת בספורט שנחשב גברי?
"אין הרבה נשים בתחום, אבל יש הרבה נשים שרוכבות כתחביב. לפעמים מסתכלים עליי ותוהים מי זאת, במקומות שלא מכירים אותי, ורק אחרי שאני רוכבת אני מזהה מבטים של הערכה. יש כל כך הרבה סטיגמות בעולם שמיותר לתת להן תשומת לב. אני מתחרה בגברים, מתאמנת איתם ומנצחת. חלקם מכירים אותי מאז שאני ילדה ומכירים את היכולות שלי. אני שווה בין שווים".

את רואה שינוי בנוכחות הנשית בתחום?
“אני יכולה לומר שהפדרציה הבינלאומית לאופנועים מנסה לקדם את הנוכחות הנשית. אלה סטיגמות שקיימות מחוץ לענף, והן יכולות לחלחל פנימה, אבל בשנים האחרונות אנחנו כן רואות שזה משתנה. בשנתיים האחרונות אני גם רואה ילדות צעירות שנכנסות לתחום בעקבותיי. כל כך התרגשתי כשילדה בת 7 סיפרה לי שהיא ראתה אותי כשהיא הייתה בת 5, ובעקבות זה היא התחילה".

לך הייתה דוגמה נשית כשהתחלת?
"הלוואי שהייתה לי. היום את רואה חבורות של ילדות שמדברות יחד על המסלול שהן עברו. לי לא היה את זה, אז תמיד היה לי את הצורך להראות שגם בנות יכולות. שאני טובה באותה המידה. נניח כשהייתי נופלת, היו מצפים שאני אבכה נורא. אבל לא בכיתי. זה תחום שנחשב לתחום גברי, אבל בעיניי אנחנו עושות את זה לא פחות טוב, בדרך שלנו, לוקחות אותו לכיוון שלנו.

"אני לא מצליחה לתאר את התחושה על האופנוע בתוך החליפה, זה כמו לעשות מדיטציה, זה משחרר. לפעמים לא בא לי לרדת מהמסלול כי אז זה אומר שאני צריכה לחזור למציאות, אז אני מעדיפה להישאר בתוך הקסדה".

רן יוחאי (צילום: ניר עמוס)רן יוחאי (צילום: ניר עמוס)

להיות מנתחת

אחת התכונות החשובות ביותר שנדרשות לרוכבים מקצועיים היא יכולת ריכוז גבוהה. על הרוכבים לשלוט באופנוע כבד, במהירות שיא, בתנאי שטח קשים, בכל מזג אוויר, ובדופק גבוה. "במרוצים אני יכולה לרכוב במהירויות מאוד גבוהות, במשך 30־40 דקות, כשהדופק שלי בין 170 ל־190", היא מספרת.

"כשהדופק כל כך גבוה, לרוב התגובות הן הרבה יותר אטיות. אלה המקומות שאנחנו חייבים לתפקד בהם ולבטא מהירות תגובה. בנוסף, אני צריכה להיות חזקה פיזית כדי להתמודד עם המהירות והבלימות החזקות. אני צריכה להיות חדה, בפוקוס כל הזמן. להחליט מהר. נניח שאת בתחרות עם 35־40 רוכבים נוספים, את במקום העשירי ורוצה לעקוף, מישהו לפנייך עושה טעות ואת צריכה להחליט באותו הרגע שאת מנצלת את ההזדמנות שנוצרה כאן לעקיפה".

איך מתמודדים עם הסכנה הכרוכה בזה?
"ספורט מוטורי הוא ספורט מסוכן, אבל עושים הכל כדי להישמר הכי טוב שיש. יש המון אמצעים להפוך את זה לפחות מסוכן, מציוד מגן וחליפות ממוגנות שיש להן כריות אוויר בתוך החליפה ועד קסדה עם משככי זעזועים. לאורך המסלול יש 'מרשלים', הם לובשים אפודים זוהרים ואוחזים בדגלים שמזהירים לגבי המשך המסלול. כך למשל, אם במקרה אחד הרוכבים נפל, הם ירימו דגל צהוב, ואנחנו נדע שצריך להוריד קצב. דגל שחור מורה על שמן על המסלול, ודגל אדום מתריע כי הרוכב התרסק בצורה חמורה על המסלול וצריך לעצור.

"כמעט בכל מרוץ יהיה לך דגל. אני עצמי הפעלתי דגל אדום כמה פעמים. ממש עכשיו הייתי במרוץ באיטליה והגענו עשרה רוכבים לפנייה. כשאת מגיעה ביחד עם עוד רוכבים, אז הרוכב שליד חוסם לך את הרוח, ואז המהירות שלך יותר גבוהה. לא חישבתי נכון ולא הספקתי לבלום, וכך גם הרוכב שלצדי, ולכן הגענו למצב ששלושה אופנועים נצמדו כמו סנדוויץ'. עפנו ופינו אותנו באמבולנס".

זאת נשמעת חוויה קשה.
"במכה הראשונית את לא מבינה מה קורה. אולי גם איבדתי הכרה, אבל בסוף נפצעתי רק בברך".

הפחד משחק תפקיד במרוץ?
"עד שהגעתי לצבא והתחילו לשאול אותי כל הזמן: 'את לא מפחדת?', לא חשבתי על זה שזה מפחיד בכלל".

איך ההורים שלך מתמודדים עם אהבתך לספורט הזה?
"הם תומכים בכל מובן אפשרי. הבנתי את העמדה שלהם רק כשראיתי סרטון מצולם של אחד המרוצים. אמי נתפסה בעדשה, והחשש שניבט מעיניה היה ברור ומשמעותי, אבל היא בכל זאת תומכת. פציעות הן חלק מהספורט שלנו, זה קורה בכל ספורט".

אבל בספורט הזה אפשר גם למות.
"נכון, והשנה באמת עלתה הסטטיסטיקה, השנה נהרגו שלושה רוכבים באליפויות עולם".

אחד מהם הוא ג'ייסון דופסקייר, רוכב אופנוע שווייצרי שנהרג במאי האחרון, כשהיה בן 19 בלבד, בתאונה קטלנית על המסלול במסגרת אליפות העולם לאופנועים. השני הוא כוכב מרוצי האופניים הוגו מילאן בן ה־14, שנהרג על המסלול בהתנגשות קטלנית ביולי האחרון. השלישי הוא דין ברטה ויניאלס בן ה־15, רוכב אופנועים ספרדי שהשתתף באליפות העולם בספטמבר האחרון ונפל מהאופנוע באחת הפניות. לא הספיקו לפנות אותו בזמן, והוא נדרס על ידי הרוכבים האחרים.

"יש המון דברים מסוכנים בחיים, אני יכולה להגיד: 'למה את עולה לכביש, את יכולה למות'", אומרת יוחאי. "אני למשל לא עליתי על אופנוע על כביש ציבורי בחיים. אבא שלי גם לא יסכים, זה היה התנאי שלו. הוא אמר לי: 'את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה על אופנוע כל עוד זה על המסלול. ברגע שתצאי לכביש הציבורי, זה לא יתקבל'. וזה גם חלק ממני כבר. אני לא רוצה לוותר על זה רק כי אני מפחדת. אותי לימדו שאם אני מפחדת ממשהו, אני לוקחת רגע צעד אחורה, מפרקת את הפחד ל'למה אני מפחדת' וממשיכה הלאה".

לפעמים עולה בך כמיהה לילדות רגילה?
"המחשבה הזאת עולה המון. אני שואלת את עצמי: 'מה אני צריכה את זה, אני רק בת 19 ואני רוצה ליהנות מהחיים'. בעיקר כשלא הולך לי, או כשנניח חברים מזמינים אותי לצאת, ואני לא יכולה כי יש לי אימון למחרת בבוקר. ברגעים האלה אני חושבת מה היה קורה אם לא הייתי מתחרה והייתי רק נהנית עם חברים, איך זה היה?" .

ומה את עונה?
"שאני שמחה על הבחירה שלי. לרכוב בתחרויות זה לעשות משהו שהוא גדול ממך. המחשבה על פרישה כואבת לי יותר מאשר לחשוב שפספסתי מסיבה. אני כן צריכה את זה לפעמים. אבל אני גם מבינה שוויתרתי על משהו אחד בשביל משהו אחר שחשוב לי יותר".

מה היעד שלך?
"להיות אלופת עולם. אני מקווה להתקדם באירופה, לנצח באליפות ולקבל כרטיס כניסה לאליפות עולם. להיות הישראלית הראשונה שתנצח. אם לא אצליח להפוך את האופנועים למקצוע, אני מקווה שאצליח להתקבל ללימודי רפואה. החלום שלי הוא להיות מנתחת. בתיכון הרחבתי ביו־טכנולוגיה וביולוגיה".