אומרים שהפנסיה היא הזמן הטוב ביותר להתחיל להגשים חלומות, אז מדוע לא לעשות זאת כשעל הדרך יוצרים קבוצה תומכת שגם מעניקה מסגרת לפנסיונרים ומפיגה את הבדידות? "אחת ממלגאיות הפיס שלנו סיפרה שלסבתה היה חלום אחד גדול להיות רקדנית", מספרת בתיה עזרא, מנהלת תחום התנדבות עירוני בבת ים. "הקשבנו לסיפור הזה והתחלנו לגלגל אותו בינינו, אהבנו את הרעיון ליצור מרחב בטוח עבור נשים פנסיונריות שבו הן יכולות לנוע, לרקוד להגשים את עצמן וגם ליצור חברויות חדשות".

כך נולדה "רקדי", סדנת מחול ותנועה לבנות הגיל השלישי. למי שתוהה, לא צריך להיות רקדנית מקצועית או בעלת ניסיון תנועתי קודם כדי לקחת חלק בסדנה, שהיא כל כולה פרי שיתוף פעולה של היחידה להתנדבות בחברה לתרבות, פנאי וספורט בבת ים ומרכז "כלים" למחול ובמימון פרויקט "מתחברים" של מפעל הפיס, שמפעילה המועצה הישראלית להתנדבות ופועל ברשויות המקומיות.


"זו סדנה שבה כל אחת יכולה להביע את עצמה בצורה שהיא רוצה ובדרך שהיא מסוגלת לה. מי שקשה לה לנוע בעמידה, או סובלת מכאבים מסוימים יכולה כמובן לעשות זאת בישיבה על כיסא או להתנועע בחלל לפי הוראות המדריך", אומרת עזרא.


פרויקט "מתחברים" של מפעל הפיס שם לו למטרה ליצור פעילויות מפיגות בדידות עבור בני הגיל השלישי בעזרת פעילויות מקרבות, תומכות וכאלה שיוצרות מסגרת. "ההשתתפות בסדנה היא ללא עלות, ועל הנשים רק להתחייב ל־30 מפגשים שבהם הן לומדות מחול ותנועה, משוחחות על הרגשות שלהן וחולקות חוויות במקום להיות בבית לבד. בסיום הסדנה הן עתידות להעלות מופע ולהשתתף בהתנדבות בפסטיבלים עירוניים שונים ואולי גם ברחבי הארץ".


עזרא מספרת שההיענות לסדנה הייתה גדולה ומפתיעה: "הוצאנו קול קורא לכל הנשים הגמלאיות בבת ים, בין אם בקבוצות הפורמליות ובין אם בדרכים לא פורמליות. לשני מפגשי הניסיון הראשונים הגיעו 40 נשים, ומתוכן נותרה קבוצה גרעינית של 15 נשים בגילי 60, 70 וגם 80 שמחויבות לתהליך הארוך במהלך השנה". עזרא מסבירה שאלמנט ההתחייבות חשוב ומשמעותי להצלחת הפרויקט: "ההתחייבות חשובה, כי יש פה תהליך מעבר לסתם לבוא ולרקוד. יש פה קבוצה שנבנית, עם אינטימיות ופתיחות, וזה חשוב מאוד. המטרה שלנו בסופו של דבר היא לבנות קבוצה חברתית מעבר לקבוצה המקצועית, כשמטרת־העל שלה היא להעניק לנשים מקום בטוח שבו הן יכולות להפיג את הבדידות, להרגיש בנוח עם עצמן".


איך התגובות עד עכשיו?
"אני שומעת שנשים מאוד נהנות בסדנה, שהן רוקדות בפעם הראשונה זה שנים, או שהצליחו להגשים את החלום לרקוד ואת המקום וההזדמנות להביע את עצמן".


לומדות שפה חדשה


איילה פרנקל, המנהלת האומנותית של מרכז "כלים", מרכז בינלאומי המתמחה בכוריאוגרפיה, מסבירה שאחת ממטרות הפעילות במרכז היא לחבר את הפעילות לקהילות שונות ומגוונות, לאו דווקא מתעשיית המחול הקלאסית: "המחשבה שעומדת מאחורי הסדנה הזו היא שכל אחד צריך ויכול לרקוד, ומחול, על אף שהוא ממותג כדבר מאוד אליטיסטי, במיוחד המחול המודרני, יכול ומסוגל להכיל סוגים שונים של גופים שצריכים וזקוקים ליהנות ממתנת המחול ומהכלים הכוריאוגרפיים שאנחנו יכולים להעניק".


את הצורך בתנועה ובשימוש בתנועה ככלי טיפולי חברתי וככלי מפיג בדידות ראו בעיקר בתקופת הקורונה. "הגוף היה שבוי במרחבים פרטיים, הייתה לא רק מגבלת תנועה אלא גם מגבלה חברתית", מסבירה פרנקל את החשיבות דווקא לשימוש בתחום התנועה כדי לסייע להתמודדות עם קשת רחבה יותר של דברים.


"כאן בסדנה יש לנשים הזדמנות לא רק לצאת מהבית, להיפגש ולצחוק עם נשים אחרות, אלא גם הזדמנות פז ללמוד שפה חדשה לחלוטין", היא מוסיפה. "הנשים לומדות ברובן שפה חדשה שלא הכירו לפני כן, שפת התנועה. במפגשים אנחנו עוסקות בעיקר בין הערכים שלהן ומה שמעניין אותן, והמדריכים מאוד קשובים למצוא שפה משותפת. זה לא ללמוד תנועות ולעשות אותן באופן טכני כמו בסטודיו רגיל. התפיסה שלנו היא שהנשים באות ורוקדות את עצמן, מבטאות את עצמן תוך כדי תנועה ולפי הנחיות כוריאוגרפיות. יש פה דגש על הפן האישי שלהן, דגש אישי ואינטימי על מי זאת כל אחת ומה הסיפור שלה, מה התכנים שהיא רוצה לספר ולבטא אותם".


את סדנת "רקדי", מנחים עומר עוזיאל, רקדן ויוצר מחול, המלווה ומדריך את הקבוצה מטעם "כלים", והרקדנית שקד מוכיח. עוזיאל, בעל ניסיון רב בעבודה מול קשישים, סיעודיים ותשושי נפש במסגרת פרויקט "רקדן בקהילה", שבו לקח חלק, מספר שהחיבור עם קבוצת הנשים בסדנת "רקדי" היה עבורו הפתעה.

"אני רגיל לעבוד עם אוכלוסייה של קשישים לרוב בבתי אבות או במרכזי יום", הוא מספר, "חלקם סיעודיים, חלקם תשושי נפש וחלקם עצמאיים. ופתאום גיליתי פלח אוכלוסייה על סקפטרום גיל שמאוד הפתיע אותי. אני חושב שזה גיל קצת שקוף, הגיל בין 60 ל–80, אנשים שהם בעצם כמו ההורים שלנו, עצמאיים, מגיעים לבדם עם המכוניות שלהם למרכז, והם מגיעים עם המון פתיחות רגשית וצורך לדבר על דברים, ולהתמסר באופן עמוק לתהליך הזה".


מה המתודיקה של העבודה התנועתית שאתה יוצר בקרב פלח האוכלוסייה הזה?
"החיבור מתחיל מחומרים תנועתיים, שנוגע באימפרוביזציות, מהר מאוד עובר לסיטואציות, למשל שתי דקות של שייקינג, תרגילי גרביטציה, חיבור לקרקע, תנועה אטית משתנה, מגע, וכל מיני מצבים פיזיים ואנרגטיים ואפילו רגשיים, שאנחנו מלמדים את הנשים לשלוט בהם ולהיות בהם עם הגוף כולו. אנחנו נמצאים כבר בתוך חודשיים של תהליך, ועל אף שמדובר עדיין בתחילת הדרך, אנחנו כבר רואים את הנינוחות של הנשים בתוך התהליך הזה גם מהבחינה הגופנית. אם במפגשים הראשונים הייתה קשה השכיבה על הקרקע וההתמסרות המלאה של הגוף, זה מתחיל לקרות היום וזה משמח מאוד".


עד כמה זה קל לנשים? יש בושה או חסמים? איך זה קורה?
"זה עבד בשלבים. אבל מאוד הפתיעה אותי המהירות של ההתמסרות. אפילו לרקדנים מקצועיים לוקח זמן להיפתח רגשית ולהתעסק עם תכנים רגשיים, ורוב הרקדנים המקצועיים הם מאוד צעירים. ודווקא הן, הנשים הבוגרות, הגיעו מאוד מוכנות מבחינה רגשית, הן רוצות לספר על עצמן ולהביע את עצמן. אחרי שנים ארוכות שכל אחת הייתה שם עבור בעל, ילדים או נכדים, פתאום יש להן את המקום המוחלט שלהן. הנה אני מגיעה עבור עצמי, אני עושה משהו עבור עצמי, מתעניינים בסיפור שלי ואפילו שואלים אותי איך אני מרגישה את זה. לא צריך לדלות מהן את השאלה איך הן מרגישות, כי הן רוצות להביע ולנסח את זה".


עוזיאל מוסיף שמה שמעניין בתהליך הזה הוא ההשתתפות הטוטאלית בחוויה, והיכולת לדבר עליה תוך כדי כך ולעבד אותה: "הן מספרות את הסיפור שלהן ורואות שהסיפור שמסופר בא לידי ביטוי בגוף בצורה אחרת מסיפור שמסופר רק בראש. המרחב הזה מאפשר לדברים שלא קורים בדרך כלל בשגרת היומיום להתרחש. וזה הפלא, לגלות את הסיפור של כל אחת ואחת מהן מתחת לשכבות".


אתם מתאימים מראש את התכנים?
"הכל ניסוי וטעייה. אנחנו בודקים את הכלים שאנחנו עובדים איתם במחול העכשווי ומנסים את זה. לפעמים חומרים תנועתיים גורמים לכך שהם ירגישו המון מאמץ, לכן אנחנו מנסים שילוב עם אימפרוביזציה. אנחנו בכל פעם מרחיבים את הגבולות, ובכל חזרה אנחנו מדברים גם איתן וגם בינינו כדי להבין לאן אפשר לקחת את זה קדימה".


עוזיאל מספר שהקבוצה כבר החלה להתגבש ולהפוך לקהילה קטנה: "הן פתחו קבוצת וואטסאפ משותפת, וכבר הציעו לנו לבוא איתן לאופרה. אני כבר רואה איך זה הופך לקהילה מחוברת מעבר לשעות הסדנה. זה מתחיל להיות עם נדבך של חיבור אישי מאוד חזק, ואנחנו רק בתחילת הדרך".


בת שבע אוחיון, בת 74 מבת ים, מספרת שהיא מאוד אוהבת לרקוד אבל לא היו לה הזדמנויות. "תמיד כשאני רוצה לרקוד, אני צריכה לשים צ'קים בין אם בחתונה או בר מצווה", היא אומרת בהומור, "אבל פה זה סוג של ריקוד שלא מחייב לזכור צעדים, זה ריקוד לנשמה ממש. אחרי כל שיעור אני עפה. והמורים יוצאים מן הכלל, אנחנו אוהבים אותם מאוד, יש להם סבלנות, והקבוצה מלאה בנשים מדהימות".


סוג של הגשמת חלום מבחינתך?
"לחלוטין. כשאת מגיעה לגיל השלישי, יש מקום בו את מחפשת את עצמך, את רוצה המון דברים אבל לא תמיד את יכולה להגיע אליהם. בגיל מסוים הרכבת עברה, ופה פתאום נפתחה הזדמנות, הרכבת עצרה ונתנה לי לעלות וזה תענוג". 