זה ארבע שנים ששרונה בן אור מרצה בפני קהלים שונים על סיפורה האישי, אבל בכל פעם שהיא מתראיינת, לדבריה, היא צריכה לאגור מחדש כוחות. “אין לי אוויר", היא כותבת לי בוואטסאפ יומיים לפני מועד הראיון ושולחת לי קישור לכתבה שהתפרסמה זמן קצר לפני כן על שמעון קופר, בעלה לשעבר, שהורשע ב־2016 על ידי בית המשפט המחוזי בלוד ברצח אשתו הראשונה אורית דורון־קופרשמידט בשנת 1994 וברצח אשתו השלישית ג'ני מור־חיים בשנת 2009.

קופר נידון לשני מאסרי עולם ונגזר עליו תשלום פיצוי כלכלי - המקסימלי שקבוע בחוק - בגובה 258 אלף שקלים על כל רצח, לקרובי משפחתן של שתי הנרצחות.


בכתבה ששלחה לי בן אור, שהייתה אשתו השנייה של קופר, דווח כי עורכי דינו של קופר הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין. “אני מתה מפחד, וזה פחד שמלווה אותי בכל שנייה ולא מרפה לרגע", אומרת בן אור כעת. “בתור אשתו השנייה והיחידה שנשארה לספר ולהעיד נגדו - זה מפחיד שבעתיים. אני מפחדת שהוא יצליח איכשהו להשתחרר ויבוא לרצוח אותי".


למרות החששות, בן אור מגייסת בימים אלה בקמפיין גיוס המונים ב"הדסטארט" מימון להוצאתה לאור של האוטוביוגרפיה “משלוש יוצאת אחת", שבה היא מתארת את החיים לצדו של קופר, וגם מספרת על הפחד שמלווה אותה עד היום כמי ששימשה עדת מפתח בתיק הרצח.
לדבריה, הרעיון לכתוב ספר על סיפורה האישי נבט במאי 2017, עת הרצתה בפעם הראשונה בחייה על סיפורה בפני קהל של 4,000 איש בתל אביב.

ההדים שעוררה ההרצאה גרמו לה להעלות את הסיפור על הדף. “הספר הזה הוא החובה שלי כלפי ההורים שלי, כלפי הילדים שלי וכלפי הסובבים שלי, אלו שנפגעו ממני, שלא במזיד, בהתנהלות שלי בחיפוש אהבה, בהתנהלות שלי בניסיון לראות את עצמי", היא אומרת.

“העובדה שההורים וגם הבנים שלי נפגעו מהטעויות שלי מייסרת אותי, אבל אין לי דרך להחזיר את זה אחורנית. הספר זו הדרך שלי להציל את עצמי נפשית, לנהל חשבון נפש מולם ובעיקר מול עצמי. זו הכאה על חטא עבורי".


הכתיבה לא פתחה את הפצעים?
“ברור, אבל זאת אני. מיום ליום, ככל שאני מרצה יותר ומתעמקת יותר בספר ובהוצאת הסיפור האישי שלי לאור, אני יותר רגישה ומאפשרת לעצמי לבכות ולחייך ולהיות אותנטית מול קהל הצופים או קהל הקוראים שלי. אני מתמודדת ומתעמתת עם עצמי, עם הטעויות שלי, עם ההחלטות שלי, עם הכאבים והצלקות שבי ועם הדברים שעדיין אני לא לומדת וכנראה גם לא אלמד, כמו העובדה שאני מסתכלת על העולם בוורוד, ולוקח לי הרבה מאוד זמן למצוא את הרע במישהו. אני מגלה זאת מאוחר".

לא חששת להוציא את הספר?
“חששתי, אבל בעיקר כי אני מתעמתת בו עם עצמי וחשופה מול הקהל בצורה שמעולם לא הייתי".

עורכי הדין שלו לא ניסו להניא אותך מלפרסם את הספר?
“ממש לא. זה סיפורי האישי מהחוויות האישיות שלי וזו זכותי המלאה".


“מגן עדן לגיהינום"


בן אור (60) נולדה בנתניה, בת יחידה לישראל ואנטונינה בודנשטיין. “הוריי היו ניצולי שואה שעברו המון עד שהגיעו לארץ מפולין, ולמרות שהם היו אנשים טובים, החיבוק היה חסר לי", היא מספרת. “הייתי ילדה מוכה, גם פיזית וגם נפשית, אבל אין בי ולו גרם של כעס כלפי ההורים שלי, שכבר אינם בחיים, אלא זה מה שעיצב את האופי שלי. עם זאת, אין הצדקה לשום אלימות שחוויתי או שכל אדם חווה".

"ברגעי האמת ההורים שלי היו שם בשבילי והביעו את האהבה כלפיי בכסף, גם אם לא חיבקו אותי או אמרו לי שהם אוהבים אותי. כל החיים הם טפטפו לי שאני כישלון, שאני לא שווה כלום. זה חלחל בי. רק שבועיים לפני שהיא נפטרה, כשהיא כבר סיעודית וגרה אצלי, אמא שלי אמרה לי שהיא אוהבת אותי, מה שייחלתי לשמוע ממנה כל חיי וזכיתי לו רק בסוף ימיה", הוסיפה

לפני ההיכרות עם קופר, נישאה והתגרשה פעמיים. מנישואיה הראשונים, שמהם שמרה את השם “בן אור", יש לה שני בנים. “התחתנתי בגיל צעיר מאוד, כשלא הייתי בשלה לכך, ובגיל 20 כבר הפכתי לאמא", היא מספרת. “לא הייתי מוכנה לזה. להיות אם חד־הורית וגרושה פעמיים בשנות ה־90 - זה היה משהו לא נורמטיבי".

הרגשת שאת פנויה למערכת יחסים חדשה אחרי שהתגרשת פעמיים?
“כן, אני אישה של אהבה ושל בית, נורא חשוב לי המקום החם הזה והבית. הבחירות שלי בגברים היו שגויות, אבל הן באו מהצורך לאהבה".
את קופר הכירה בשנת 1992, בהיותה בת 31, באמצעות “עלוני קשר", עלוני היכרויות לגברים ולנשים שנשלחו למנויים לפי בקשתם, בזמן שהיה נשוי לאשתו הראשונה אורית. “הוא צלצל אליי, ומהשנייה הראשונה הפנט אותי בקול שלו", היא נזכרת.

“הוא היה כריזמטי בטירוף. הוא לא הציג עצמו בשמו האמיתי בהתחלה וסיפר שהוא עובד בעבודה מסווגת וחשאית במערכת הביטחון ושהוא גרוש ואב לשני בנים. הוא גם סיפר שהוא נפל בעבר בשבי הסורי והצליח לחמוק ושהוא איש מבצעים חשאיים של שירות הביטחון, והיה מסתובב עם מדי סגן אלוף במילואים".

איך נראתה תחילת הקשר ביניכם?
“הוא היה ג'נטלמן להפליא, רומנטיקן חסר תקנה. הוא נהג להביא לי מתנות, ללכת איתי לביקורים אצל הרופא כשלא הרגשתי טוב, להתייחס אליי כמלכה. הוא היה הגבר המושלם, והוא גם הרשים בקסמו את הוריי ואת כל החברים שלי. ההורים שלי התאהבו בו. החיים שלנו לפני החתונה היו נפלאים".

אחרי כמה חודשים במחיצתו של קופר, החלה בן אור לחשוד שמשהו אינו כשורה: “שמתי לב למשהו מוזר באופן עקבי. ראיתי שהוא לא נמצא איתנו בחגים ובסופי שבוע, שהוא מבריז לפגישות שלנו וכל מיני ניואנסים כאלה שגרמו לי לחשוב שהוא לא גרוש, למרות שהוא תירץ זאת בפעילות חשאית שלו כאיש מוסד".

לאחר שהטיחה בפניו את חשדותיה, קופר אמר לבן אור כי הוא למעשה לא גרוש, אלא כי הוא פרוד מאורית דורון־קופרשמידט, אם ילדיו, וכי הם בתהליכי גירושים. “הוא סיפר לי שהיא בדיכאונות ורוצה להתאבד ומטופלת בכדורים. הוא אמר שהיא לא הגיעה לרבנות בשביל הגט", היא מספרת.

שמעון קופר ואורית דורון  (צילום: מתוך הספר לתפוס רוצח מאת עמרי אסנהיים)שמעון קופר ואורית דורון (צילום: מתוך הספר לתפוס רוצח מאת עמרי אסנהיים)


“ב־17 בינואר 1994, כשהוא הבין שהסוד שלו עומד להיחשף, הוא סיפר לי שיש בעיות עם הילדים ושהוא חייב לישון בבית של אורית. למחרת בבוקר הוא צלצל אליי בבכי ואמר לי שאורית התאבדה".

איך הגבת?
“אני לא יודעת להסביר את זה, זה היה בום כזה שהדליק בי את כל נורות האזהרה האפשריות והעיר בי את כל האינטואיציות לקום ולברוח, אבל התעלמתי מכל אזהרה. האמנתי לו שהיא התאבדה".


על פי כתב האישום, באותו לילה של 17 בינואר 1994, רצח קופר את אורית בביתה, ולאחר מכן פיזר כדורים וחפיסות ריקות של כדורים ותרופות הרגעה לצדה, כדי ליצור מצג שווא שלפיו התאבדה.


לאחר מותה של אורית, עבר קופר, יחד עם שני בניו, להתגורר עם בן אור ועם שני בניה בדירה בנתניה. “זה לא היה קל לילדים שלי", היא מספרת. “הם היו רגילים לישון בחדרים משלהם, ופתאום הם צריכים להתחלק עם עוד שני ילדים שהם לא מכירים, ואמא שלהם מנחיתה עליהם גבר חדש ומשפחה חדשה בלי לשאול אותם. מיד איך שהיא מתה הוא העביר את הילדים שלו אליי. לא ראיתי את התמונה הרחבה בזמן אמת".


איך המעבר הזה היה עבורך?
“לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה, פתאום להפוך אמא לארבעה ילדים. שמעון כמעט לא היה בבית, אז אני הייתי זו שגידלה אותם, והוריי התייחסו אליהם כאל נכדים שלהם לכל דבר".

זמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה המורחבת לגור בפרדסיה, בדירה מרווחת יותר שהוריה של בן אור רכשו עבורם. במאי 1995 נישאו קופר ובן אור בטקס חתונה מצומצם בחצר ביתם. לדבריה, לאחר מכן הכל השתנה: “זה הפך מגן עדן לגיהינום, הוא כבר לא היה נחמד, תמיד עצבני, תמיד בשיחות טלפון עד השעות הקטנות של הלילה, וגם התחלנו להיכנס לחובות".

בשלב זה התחילה לבצע בעידודו משימות שלדבריה, היא מתחרטת שביצעה. “פנינו לגורמים בשוק האפור בשביל לקבל הלוואות", היא מספרת. “פעם הוא ביקש ממני לספר שהוא חולה מאוד ולבקש הלוואות מאנשים, כמו מדבורה, אמה של אורית ז"ל. השיא היה שביצענו, לפי רעיון שלו לקבלת כסף מהיר, הונאת ביטוח בתואנה שקרית של גניבת רכב. היינו בחובות כלכליים, ושמעון החליט, בניגוד לרצוני, לביים את גניבת הרכב ולקבל את דמי הביטוח. שיקרנו לחוקר מטעם חברת הביטוח וקיבלנו את הכסף".

ערב אחד קיבלה טלפון מהמשטרה שבו נאמר לה שקופר נעצר לאחר שנתפס כשנכנס לרכב הגנוב לכאורה, אחרי שבילה את הלילה עם אישה אחרת, ידידה משותפת שלהם: “בתוך זמן קצר הוגשו נגד שנינו כתבי אישום בגין הונאה. הוא הורשע, ואני, שהסברתי לחוקרים כי נפלתי קורבן ונשאבתי לעניין בניגוד לרצוני, זוכיתי. כל הדברים האלה לא חוסכים ממני את הבושה, ואני מאוד מתביישת בזה".

למה לאורך התקופה הזו לא קמת ועזבת?
“הרגשתי את כל הפחד והחשש של מה יגידו אם אתגרש בפעם השלישית, הדחקתי את כל הנורות האדומות, גם כשגיליתי שהוא משקר לי. גם אחרי שהתחלתי להבין שהוא לא עובד במשרד הביטחון ואין לו עבר צבאי, גם אחרי שנחקרתי במשטרה על הונאת ביטוח הרכב, גם אחרי שחשבתי שהוא בוגד בי - נשארתי. מדוע? כי ההורים שלי מאוד אהבו אותו, אבא שלי ראה בו את הבן שמעולם לא היה לו. היו צולבים אותי אם הייתי מספרת ששמעון לא בסדר, כי הוא עשה על כולם רושם של מושלם".

שמעון קופר (צילום: אבשלום ששוני)שמעון קופר (צילום: אבשלום ששוני)


הפאזלים מתחברים


כשהרגישה שהיא לא מסוגלת יותר, החליטה בן אור לשתף את אמה בחשדותיה ובחששותיה. “ואז התברר לי שהוא סיפר להוריי בדיוק מה שסיפר לי על אורית", היא אומרת. “הוא סיפר להם שאני דיכאונית, מטופלת בכדורים ורוצה להתאבד. הוא שכנע אותם שאני לא שפויה וגרם להם לשנות את הצוואה שלהם ולהעביר את כספם בירושה אליו, מבלי לספר לי".

איך הגבת?
“הייתי בהלם, כעסתי. לא הבנתי מה קורה פה, ולמה ההורים שלי הלכו שבי אחריו. ההורים שלי היו גם הם קורבן שלו. באותו רגע שדיברתי עם אמא שלי, הבנתי שזה דפוס דומה למה שקרה עם אורית. אבל לא הייתה הוכחה פלילית כלשהי, אלא רק רקע דומה, ואתה לא מבין מה לא בסדר פה. גם אם הראש מכוון אותך למקום אפל, אתה אומר שזה לא יכול להיות. זה משהו שרואים בסרטים בהוליווד, אבל לא במציאות".

לאחר השיחה עם אמה, החליטה להתעמת עם קופר בארוחת שבת בנוכחות הוריה. “הוא חטף קריזה, צעק ושבר את הפלאפון שלי", היא מתארת. “אבא שלי היה שבור לב ופרץ בבכי. אחרי המקרה הזה שמעון סירב לתת לי גט, התחיל לאיים עליי ועל אמא שלי, עד שהגשנו נגדו צו הרחקה".

בספר את גם מתארת אונס שעברת על ידיו.
“נכון, זה היה לפני שהוצא נגדו צו ההרחקה. אמא שלי באה לישון אצלי, וכשישבתי בחדר הסמוך, הוא נכנס, גדול וזועם, שכב עליי. לא זזתי ולא נשמתי. הוא כפה עצמו עליי. הייתי משותקת. חיכיתי שזה ייגמר, שהוא יסיים לעשות את מה שהוא עושה וייתן לי ללכת לישון. רק אחרי יותר מ־20 שנה הרגשתי מספיק חזקה ומוכנה לדבר על זה.

במשך שני עשורים איש לא ידע על כך, כי לא הרגשתי שאני יכולה לפתוח את הפצעים האלה. אני שומעת הרבה דיבורים נגד נשים שעברו אונס או הטרדות: ‘למה רק עכשיו נזכרת?'. אבל אי אפשר להסביר. צריך להיות מספיק בשלה ובטוחה בעצמך כדי לעשות את הצעד ולהיחשף".

בסוף שנת 1996 בני הזוג התגרשו. “ניצלתי ממנו במזל", אומרת בן אור. “לאחר שהוא וילדיו עזבו את הבית, אבא שלי מצא במחסן ששמעון לא אפשר לי להיכנס אליו - קופסאות של כדורי הרגעה ושינה, שהיה נראה לי בדיעבד כי היו עלולים לשמש לכאורה להרוג אותי".
למה לא פנית למשטרה בשלב הזה?

"מה שנמצא במחסן פתח לכולנו באותו זמן פתח לדמיון רב, אבל לא יותר מזה. הרי לגבי אורית, המשטרה לא פתחה בחקירה לאחר מותה, ולא היה חשד לרצח. בדיעבד כולנו חכמים או טיפשים. שמעון קופר הוא אומנם מפלצת שטנית, אך הוא ורבלי מאוד, כריזמטי, מאוד פיקח ואינטליגנטי. כל פעם אני חושבת: מה היה קורה אם לא הייתי בחיים? מי היה מטפל בהוריי? ילדיי היו נשארים יתומים מאם. קשה לי עם זה כל יום".

בתקופה הזאת הצלחת לישון בלילה?
“לא. ישנתי מכווצת".
איך סיפרת לילדייך על הפרידה?
“לעולם לא אשכח את הרגע שבו סיפרתי לבן שלי על הפרידה, והוא פרץ בבכי, מבלי שהוא ידע שזו פרידה מהאדם שהיה יכול לרצוח את אמא שלו. זה שבר את לבי".

במשך 14 השנים שלאחר מכן ניסתה בן אור לשקם את חייה. היא הכירה בן זוג חדש ועבדה כמזכירה רפואית בבית החולים מאיר בכפר סבא. “אני זוכרת מקרה מפחיד שיום אחד הוא הופיע בבית החולים, והייתי משוכנעת שהוא מגיע להרוג אותי, אז הסתתרתי וביקשתי מהאחיות להגיד לי כשהוא הולך", היא נזכרת. “זה גרם לי להתקף חרדה רציני".

ערב אחד, באחת מתוכניות הטלוויזיה, ראתה את קופר מתראיין יחד עם אשתו הטרייה, ג'ני מור־חיים, על שיפוץ ביתם בקיבוץ אייל. “חשבתי שטוב שהוא המשיך את חייו רחוק ממני", אומרת בן אור. “זו הפעם היחידה שראיתי את ג'ני".

קופר ומור־חיים הכירו בשנת 1999 וזמן קצר לאחר מכן עברו לגור יחד בביתה בקיבוץ, יחד עם שני בניו ושתי בנותיה, ונישאו. “בדיעבד התברר לי שבמקביל למערכת יחסיו עם ג'ני, הוא ניהל מערכת יחסים נוספת ושוב סיפר את סיפור סוכן המוסד והריטואל הקבוע", אומרת בן אור. “מאוחר יותר סיפר למשפחה של ג'ני שהיא בדיכאון ורוצה להתאבד, ובאוגוסט 2009, כשג'ני נמצאה ללא רוח חיים, קופר הציג זאת, בדומה למקרה של אורית, כהתאבדות".

בעוד ממצאי המשטרה בשטח הראו כי מור־חיים התאבדה, דוחות של המכון לרפואה משפטית קבעו כי סיבת המוות הייתה אירוע לבבי. אלא שתיק החקירה בפרשה נסגר.

בשנת 2009, במהלך נסיעה, קיבלה בן אור טלפון שטלטל את כל עולמה. על הקו היה תחקירן התוכנית “עובדה", העיתונאי עמרי אסנהיים. “הוא שאל אם אני אשתו השנייה של שמעון קופר וסיפר שהוא פונה אליי כי הם חושדים שיש קשר בין המוות של אורית למוות של ג'ני", היא מספרת.

איך הגבת?
“הייתי בהלם טוטאלי. מה שהמשטרה לא הצליחה לעשות, תחקירן של ‘עובדה' הצליח. אמרתי לו שהוא הרג את שתיהן, שכל הפאזלים מתחברים. שאני ניצלתי בנס. רק לאחר שעמרי התקשר ירדו כל האסימונים".

בן אור הסכימה להתראיין, בפנים מוצללות ותוך עיוות קולה, בתחקיר “עובדה", ששודר במרץ 2010 על קופר: “עד הראיון הסתובבתי כמו זומבי, התקשיתי לישון בלילה מפחד. זה בדיעבד גם גרם לפרידה שלי ושל מי שהיה בן זוגי באותו זמן. אבל היה ברור לי שאני הולכת עם זה עד הסוף כדי להתמודד עם עצמי ולהתעמת עם הפחדים".

"הראיון הזה טלטל אותי, כי עד אותו רגע אנשים לא ידעו מה שעברתי. התביישתי בזה. דורון גלעזר, עורך התוכנית ‘עובדה' דאז, אמר לי שאין מצב שאחרי פרסום התחקיר קופר לא ייעצר. עצם זה שהחלטתי להתראיין כי הבנתי שאני החוט המקשר גרם לערעור מערכת היחסים שלי עם הילדים והמשפחה, אבל ידעתי שאין ברירה אחרת".

לאחר שידור התחקיר, חששה של בן אור התממש. “למרות התחקיר עדיין לא עצרו את שמעון", היא מספרת. “זה היה הלם. נתתי את נשמתי בראיון, והוא הסתובב חופשי. לא רק זה, הוא גם הגיש תביעת דיבה נגד שידורי קשת (במרץ 2013 חזר בו קופר מתביעתו - ד"פ). יום אחד, אחרי התחקיר, הוא הגיע לבית הוריי והתעמת איתם ואיים עליהם שלא בנוכחותי.

מזל שהמטפל של אבא שלי היה שם והבריח אותו. בנוסף, הוא שלח לי מכתב התראה לפני תביעה על הוצאת דיבה. הגשתי נגדו תלונה במשטרה וגיליתי שהתלונה נסגרה, אז הגשתי ערעור, ורק אז הוצא נגדו צו הרחקה נוסף".

קופר נעצר לבסוף באוקטובר 2012, אך חקירת המשטרה בפרשה נפתחה מחדש כבר ב־2010 בזכות תחקיר "עובדה" ובעקבות לחץ שהפעילה בן אור. “חבר קרוב שלי שהיה בלש במשטרה הציע לי לפגוש את ניצב משנה (בדימוס) אבי מנצור שניהל את תיק החקירה", היא מספרת. “מנצור הוא המלאך השומר שלי. בזמן ששאר חוקרי המשטרה שחקרו את הנושא לא כל כך הקשיבו לי, אבי מנצור, שהיה רגע לפני פרישה, פתח את תיק החקירה מחדש והנחה את רב פקד טל בן אבן לחקור את הפרשה ולהביא בסופו של דבר למעצרו של קופר".

בנובמבר 2012 הוגש נגד קופר כתב אישום שייחס לו רק את הרצח של ג'ני מור־חיים, ובו נטען, בין היתר, כי קופר קיים מערכת יחסים, במקביל לנישואיו לג'ני, עם ד"ר מריה זקוטסקי, רופאה שסיפקה לו חומר הרדמה קטלני ששימש אותו לביצוע הרצח. בהמשך, בשנת 2013, הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קופר ובו ייחסה לו גם את רצח אשתו הראשונה, אורית דורון־קופרשמידט.

ד"ר זקוטסקי עצמה הואשמה בגרימת מוות ברשלנות לאחר שבפרקליטות הגיעו למסקנה כי גם אורית דורון־קופרשמידט הייתה קורבן של קופר. היא הורשעה ברשלנות, ניפוק תרופה ללא מרשם וגניבה ואף העידה נגד קופר בבית המשפט.

במעמד פסק הדין, שניתן ב־28 ביוני 2016 בבית המשפט המחוזי בלוד, אמר השופט מנחם פינקלשטיין: “בעוד שלגבי מותה של ג'ני מצויה בפנינו אותה ‘ראיית זהב', שלפיה נתנה מריה לנאשם את הסקולין, חומר שתכליתו לגרום למוות בלא להותיר סימן, הרי שלגבי מותה של אורית לא קיימת ראיה כזו. נוכח הדמיון הרב בהתנהגות הנאשם בשני המקרים, יש בעובדה כי הוא מצא דרך לגרום למותה של מור־חיים מבלי להותיר סימן ‘חיזוק נסיבתי משמעותי' לכך שמצא דרך לגרימת מותה של אורית, גם אם הדרך המדויקת אינה ידועה לנו".

הפעם האחרונה שבה בן אור, ששימשה עדת מפתח במשפט נגד קופר יחד עם אמה, ראתה אותו פנים אל פנים הייתה במעמד פסק הדין. “כל כך פחדתי להגיע לבית המשפט, עד שהגעתי עם אמי חמושה בשומר ראש פרטי, כי ידעתי למה שמעון מסוגל", היא מספרת. “אני נזכרת בזה ובא לי לבכות. היה שם רגע שלא אשכח".

"ישבתי במשפט שלובת ידיים עם יפעת וידר, חברתה הטובה של ג'ני, שעדיין אנחנו בקשר טוב, וכששמעון אמר בביטחון שהוא חף מפשע, לרגע האמנתי לו, לאלפית השנייה, מרוב פחד. עם כל ההוכחות וכל מה שעברתי, לרגע ריחמתי עליו. למרות שהתכוננתי הרבה לרגע שבו אעלה לדוכן ואעיד, ברגע האמת כמעט קפאתי מפחד. אמא שלי בת ה־93, שכבר התקשתה לצאת מהבית, מסרה את העדות שלה בווידיאו וקרקפה את עורכי הדין שלו".


כוח ההישרדות


לאחר הרשעתו של קופר, עלתה בן אור לקברה של אורית דורון־קופרשמידט. “אני זוכרת שמיהרתי לשפוט, בלי להכיר אותה, והסתכלתי עליה בעיניים ביקורתיות, כשבעצם הכל היה המצאות שקריות שלו, כפי שבדיעבד גיליתי", היא אומרת. “הרגשתי צורך לעלות לקברה, להדליק נר נשמה ולהתנצל בפניה ששפטתי אותה מבלי לדעת באמת מה היא עברה".

בספטמבר 2016 הוציא אסנהיים את ספרו “לתפוס רוצח" (כנרת־זמורה ביתן), שבו גולל את השתלשלות הפרשה ותחקירו העיתונאי. בשנת 2019 עלתה בתיאטרון הבימה גרסה תיאטרלית לפרשה בשם “סיבת המוות אינה ידועה", בבימויו של חנן שניר.

ביולי 2017 נחשד קופר בכך שבמהלך שהותו בכלא עשק, יחד עם בת זוגו, ניצולת שואה בת 94 וכי היה אחראי למותה. בעקבות זאת גבר החשש של בן אור לביטחונה האישי. “אני חוששת משמעון. אי אפשר לשכוח שאני עדת מפתח בתיק", היא אומרת.

את בקשר עם משפחתה של ג'ני?
“אחרי תחקיר ‘עובדה' הבנות של ג'ני וגם חברותיה ביקשו להיפגש איתי, והלב שלי נקרע כשראיתי את הבנות. אנחנו עוד בקשר".

התא המשפחתי שלך השתקם עם חלוף השנים?
“הילדים שלי נפגעו, חברים שלי נפגעו, ההורים שלי נפגעו, וזה קרע את לבי. זה משהו שלא דיברתי עליו עם הוריי, כי הבנתי שזה טראומטי מדי. אומנם המשכנו את החיים, אבל זה משהו שפצע את התא המשפחתי בצורה אנושה".

מה המסר שאת רוצה להעביר בספר?
“יש מלא מסרים, כמו להימנע משיפוטיות, כמו שאני שפטתי את אורית בכך שהאמנתי לשמעון. אבל המסר הכי חשוב הוא להתייחס לאינטואיציה שלנו ולא לזלזל בה כמו שאני זלזלתי בהתחלה. האינטואיציה יותר חשובה מההיגיון. הבטן לעולם לא משקרת. זו תחושה פנימית שאסור להתעלם ממנה. אני רוצה להודות לבורא עולם על כוח ההישרדות הזה".


אחרי הפרשה הזו הגעת למערכות היחסים הבאות יותר דרוכה, חשדנית?
“עד עכשיו לא הגעתי לשום מערכת יחסים משמעותית כזו, אבל אני בהחלט נזהרת. אני כן פתוחה לזוגיות, אני רוצה את האהבה, את המקום לשים עליו את הראש מבלי לדבר. אני לא מתביישת להגיד את זה. אני רוצה לשבת בבית ולדבר עם מישהו, אני לא רוצה להיות לבד. אשמח למצוא אהבה".

מעו"ד אורי דייגי ועו"ד עמית דויטשר, שמייצגים את שמעון קופר מטעם הסנגוריה הציבורית, נמסר בתגובה: "שמעון קופר מתכוון לנהל את המאבק על חפותו בבית המשפט העליון ולא בתקשורת".