"תמיד קשה פה - בכל אחד מהשלבים בקורס. מצד אחד זה תמיד מתסכל, ומצד שני זה תמיד מרתק. תמיד יש מה לעשות, לאן לשאוף, לרגע אחד לא נתנו הקלות או הרגשה שונה רק כי אנחנו נשים. למגדר אין פה משמעות”.
את הדברים הללו אומרת סגן ר’, אחת מארבע הנשים שיסיימו היום את קורס הטיס במחזור מספר 183, לאחר שלוש שנים מפרכות. “הכל מתחיל ברצון לשירות משמעותי” אומרת ר’, שתוסמך כנווטת קרב. “אין בנו שום דבר מיוחד או שונה. כשרציתי לתרום לצה”ל ולמדינה, זה מה שחיפשתי. לא חלמתי על הקורס ולא ייעדתי את עצמי אליו, רק החלטתי להירשם ולנסות ולתת את כולי, ונראה מה יצא מזה. הרבה בנות לא ניגשות כי הן חושבות מלכתחילה שהסיכויים שלהן מאוד נמוכים, וזה משהו שצריך לשנות. לא עולה כלום להגיע למיון ולנסות”.
“הקורס הוא משהו שצריך לבחור בו”, מוסיפה סגן ת’, גם היא ממסיימות הקורס היום ותוסמך כנווטת קרב. “אי אפשר לדעת מראש אם יש בנו את היכולות שהם מחפשים. חשוב להיפתח גם לאופציה הזאת”.
למרות האופציה שנפתחה עבורן בבג”ץ אליס מילר לפני 26 שנה, נדמה שנשים עדיין לא נוהרות לקורס טיס. רק 66 נשים קיבלו כנפיים מאז, מתוכן חמש טייסות קרב. במחזור של סגן ר’ ות’, 29 נשים החלו את הקורס מתוך גיוס של 270 איש. רק 39 צוערים יקבלו את הכנפיים היום, מתוכם כאמור ארבע נשים: שלוש נווטות קרב ואחת טייסת קרב. רובן כלל לא שאפו להגיע לקורס טיס, והחלומות שלהן לעתיד הגיעו מתחומים אחרים. לדעתן, כאן טמון הפער. “הבנים מחויבים להגיע למיון לאחר שקיבלו זימון, ועבור בנות זו התנדבות מההתחלה”, אומרת סגן ר’.
“צריך להתחיל קודם כל בזה כדי לשנות את החשיבה. אנחנו מכירות את הנתון, והוא מאוד מבאס, והייתי שמחה שהמספר הזה יהיה גדול יותר. הבעיה ידועה. מעט בנות מגיעות למיון ההתחלתי, ממשיכות לגיבוש ולאחר מכן לקורס עצמו. לעומת זאת, אצל הבנים, כל מי שיש לו פרופיל מתאים - מחויב להגיע לזימון. הוא לא יכול לא לבוא, וזה הבדל מאוד משמעותי. אם כל הבנות היו מחויבות להגיע למיון, וגם לסימולטור, אולי זה היה מתגלגל אחרת. בבית הספר לטיסה, המודעות למספר הזה הולכת ועולה, ומדברים על זה כל הזמן. יש צוות שהוקם כדי לחשוב איך להעלות את אחוז הנשים”.
התייעצו איתכן?
סגן ת’: “בוודאי. ישבנו כל הבנות של כל השלבים ודיברנו על מה יכול לעזור, ואיפה לדעתנו זה מתחיל. העברנו את המסקנות לוועדה שבודקת את זה. כל אחת שיתפה מה היא חוותה לפני הגיוס ולמה היא בחרה בקורס, במטרה למצוא את המכנה המשותף. אצל כולנו זיהינו מניע של קידום אישי ורצון באתגר. יכולנו לא לבחור בזה כמו חברות אחרות שלנו מהבית, שיש להן יכולות מדהימות ובחרו לא להגיע למיונים. תמיד יש את האמירות הנפוצות מהסובבים: מה הסיכוי שתעברי, למה לנסות בכלל, זה בזבוז זמן, אחרי חודש תיפלי כי זה קורה לכולן וכו’. גם אני שמעתי אותן לפני שהתחלתי את המיונים שלי”.
ומה ענית להן?
“מבחינתי, זה בכל מקרה היה ניסיון שהוא שווה את זה. לא ידעתי אם אצליח או לא, אבל האמנתי שחשוב לי לנסות, ובסוף גם אם לא אצליח, אז מה כבר ההפסד הגדול? החשש להצליח או להיכשל קיים לצערי יותר אצל בנות” .
לדברי השתיים, לאורך הקורס הן לא קיבלו יחס מועדף או אחר בשל היותן נשים. “הפעילות שווה, ואין משמעות למגדר”, אומרת סגן ת’. “יוצא המון שאת מוצאת את עצמך בחברה שכולה בנים, אבל עוברים הכל באופן שווה, ואת לא מרגישה תיוג של ‘בת’. אין למגדר שום משקל”.
“בנים ידחפו בנות, ולהפך”, מוסיפה סגן ר’. “לאורך השלבים, כשהכל מאתגר וקשה, את לא מרגישה שאת בת בין בנים, אלא שאת עם חברים שלך. לפעמים יש דברים אוטומטיים כמו דיבור לקבוצה בלשון זכר. אפשר לשנות אותם ומתאמצים לעשות את זה. יש גם התאמות שלא קשורות למגדר עצמו, אלא לעובדה שמשקל הגוף שלנו שונה. אבל אנחנו עושות אותו דבר, אותם קילומטרים, אותם ניווטים, אותן דרגות קושי, אותן סדרות. אין פה שום הבדל”.
להיות מוכנים
סגן ר’, בת 21, הבכורה מתוך שלושה אחים, מתגוררת בהוד השרון ושיחקה טניס מגיל צעיר. היא אוהבת ספורט ומוזיקה וגאה בשנות ההדרכה שלה בנוער העובד והלומד. סגן ת’, בת 23 מתל מונד, בת יחידה מבין ארבעה אחים, למדה התעמלות קרקע וריקוד מגיל צעיר, הדריכה בצופים והתנדבה לשנת שירות בבית למבוגרים עם מוגבלות שכלית. שתיהן גדלו במשפחות שלא קשורות לעולם הטיס או למשפחת חיל האוויר, ובכל זאת מצאו את דרכן לשם.
“רוב החיים חלמתי להיות מורה בכלל”, מספרת סגן ת’, “ולא בטוח שזה עבר. עכשיו אני חתומה לשבע שנים ועדיין יכולה לבחור אם ללכת לקריירה שנייה. זה קורס ארוך וקשה, אבל אני מאוד אוהבת טיסות. זה משהו קריטי כדי להישאר בתפקיד. אני נהנית מאוד. הצלחתי לאהוב גם את החלק הפיזי בקורס, למרות שהוא סופר־קשה ולא ניווטתי מעולם לפני כן”.
גם אצל סגן ר’ קורס טיס כלל לא היה בתוכניות. “כיוונתי בכלל לתפקידי הדרכה ופיקוד והתמיינתי לתפקיד במודיעין עד לשלב די סופי, ואז תוך כדי המיונים שמעתי על מיון לקורס טיס וזה נשמע לי מעניין, ובעיקר חשתי שזה משהו שארצה להצליח בו בשביל עצמי”, היא אומרת. “לא שמעתי על אף אחת שאני מכירה בסביבה שלי שהייתה בקורס טיס. משך אותי לנסות לבדוק אם זה יתאים לי. אתגר אותי להיות חלוצה. צלחתי כל שלב וידעתי שאני הולכת לתת את הכי טוב שלי, ואם זה יעבוד, אז מדהים, ואם לא, אז נתתי כל מה שהיה לי. לבית היה השפעה גדולה. גדלתי בבית שנתן לי לבחור את הכיוון שלי, עם מעט תחרותיות, פמיניזם, דבקות במטרה ונחישות”.
יום בחייהם של צוערות וצוערים בקורס טיס מתחיל לרוב סביב שבע בבוקר ומסתיים לעתים בהדרכות ובלימודים עד שעות הלילה המאוחרות. “בחצי השנה הראשונה לא יודעים את הלו”ז”, אומרת סגן ת’. “לאחר מכן יש חודש של טיסות מבחן, הרבה לימודים אקדמיים. בתקופה האחרונה, תקופת הטיסות, יש תדריך בוקר בטייסת, סבבים של טיסות”.
בטח היו רגעי משבר במהלך שלוש השנים האלה.
“הקושי המרכזי אצלי היה תחושה של חוסר ודאות. בשלב הבסיסי מנסים לייצר אצלנו את חוסר הוודאות הזה. הרעיון הוא ליצור תחושה שאתה לא יודע מה הולך לבוא ואיך נתמודד עם זה. יכולים להקפיץ אותנו באמצע הלילה לניווט מאתגר באזור קשה בלי לדעת לאן נוסעים, מה מצפה שם. יש חשש ומחנק של חוסר ודאות. בסוף כולם מצליחים להגיע לסיום, אבל התחושה לפני היא לא נוחה. המטרה היא להיות מוכנים לכל דבר”.
ואיך מתגברים?
“נעזרים בעיקר בהרבה דברים שהגעתי איתם מהבית. צריך המון חוסן כדי לסיים את הקורס. הוא ארוך, וצריך להתמיד ולהשקיע לאורך כל השלבים. אי אפשר לנוח לרגע. צריך חיזוק פנימי כל הזמן: לעודד את עצמי ולהתעודד דרך חברים, וגם צריך יכולת להתמודד עם חוסר ודאות ולא להישבר מזה. כל הזמן האמנתי שאם אני מתאימה, אשאר, וכל עוד הם חושבים שאני מתאימה, אני נשארת. במסע הזה צריך הרבה נחישות”.
“אצלי היו ספקות כשלא ידעתי מה זה ניווט, והיה לי קשה להתחייב לזה למשך שבע שנים”, מוסיפה סגן ר’. “אבל היום אני מבינה ומאושרת ממש מהתפקיד, וחשוב לי להבהיר מה שאנשים לא יודעים: נווט הוא איש צוות נוסף, והדבר היחיד השונה זה שהוא לא מטיס. נווט לא מנווט. הוא קצין מערכות נשק, זה שמתפעל את מערכות הנשק בדרך ליעד. מעין זרוע משלימה במשימות הטייס, שהן מורכבות יותר מסתם הגעה ליעד”.
ספרי על רגע אחד קשה ומעצים במיוחד.
“אני מאוד תחרותית, וקשה לי לקבל עזרה, אולי זה בגלל שאני מיעוט בקורס מבחינה מגדרית, אבל אני לא בטוחה. באחד הניווטים בשטח היה שלב שאם לא עומדים בקצב ההליכה, אתה נשאר מאחור, ולי היה מאוד קשה לבקש יד או תמיכה במהלך הדרך. לא רציתי שיחשבו שאני חלשה או שבנות צריכות עזרה. מישהו עזר לי בקטע מסוים, הייתה הפסקה והמשכנו. הבטתי שמאלה וראיתי חבר שלא יכול למשוך את הגוף. הושטתי לו יד וגררתי אותו מאותו רגע. זה היה רגע סופר־מחזק. לפני 20 דקות קיבלתי יד והייתי במקום מאוד מבאס, ועכשיו אני נותנת יד לחבר ומחזקת אותו, ופתאום יש לי את כל הכוח שצריך בעולם. זה היה אירוע מאוד מלמד ומחזק”.
יש רגעים שבהם מרימים ידיים?
“הייתי מאוד גרועה בניווטים בשלב הבסיסי. למדתי שעות וידעתי הכל בעל־פה, אבל לא הלך לי. עד אז לא חוויתי כזו תחושת כישלון. פעם אחר פעם לא הצלחתי. שאלתי את עצמי אם אולי אין לי את מה שהם מחפשים, אולי אני לא שייכת לשם. היה רגע אחד כזה, אבל לא היו רבים כמותו, ובמבט לאחור לא הבנתי שיותר חשוב לראות איך שיפרתי והתקדמתי”.
איך מרגישים על ההגאים באוויר?
סגן ת’: “כיף באוויר. כל קצב החיים משתנה ועולה. המון אדרנלין, המון אתגרים. כל טיסה היא אתגר מחדש. חווים הנאות קטנות וגם למידה מכישלונות. כשאני עולה לטיסה אני מוכנה ויודעת בדיוק איפה להיות מרוכזת וממוקדת במטרה. יש גם נקודות בטיסה שבהן מרימים ראש לרגע ומסתכלים על היופי של העננים מבעד לקשת”.
סגן ר’: “מרגישים אחריות גדולה על הכתפיים. אני אוהבת שבכל טיסה אני מצליחה לשפר או ללמוד נקודה שפספסתי, ואני יודעת שבטיסה הבאה אני כבר לא אעשה טעות כזו”.
מרתון, לא ספרינט
היום ההתרגשות תגיע לשיאה כשהכובעים יעופו למרומים, והכנפיים ייתלו על דש הבגד. בהמשך יצאו הטייסים החדשים לשבוע רגילה, ואז יוצבו בשיבוצים שלהם. רגע לפני, חשוב לשתי הנווטות החדשות להעביר מסר לנערות צעירות. “הקורס נתן לי המון”, אומרת סגן ר’. “את היכולת להתמודד עם דברים מאתגרים ולנסות לפצח אותם ולהתגבר עליהם. למדתי שמדובר במרתון ולא בספרינט כמו שהתרגלתי בחיים לפני. מכילים הכל, ועדיין יש הרבה מרחק לרוץ. יש לי כיום הסתכלות אחרת על דברים. הייתי שמחה לראות הרבה יותר בנות בקורס. קיבלתי דרייב כי הקורס היה נראה לי מעניין, וכל אחת אחרת יכולה למצוא את הדרייב שלה לקורס. לא ידעתי על זה כלום, אף אחד מהמשפחה או מהקרובים אליי לא נמצא בחיל האוויר, אין בי שום דבר מיוחד, ואם אני באתי למיונים, ניסיתי והצלחתי, כל אחת יכולה”.