"כל עוד לא נדבר ונחיה כדורגל נשים עם גאווה לאומית, המצב לא ישתנה"

“אהבתי כל כך את המשחק והייתי גם טובה בו, אבל לא הצלחתי למצוא מסגרת של חוג או אימונים שמקבלת בנות”, מספרת בלס. “גם בבית הספר לא היה לי עם מי לשחק, כי רק הבנים שיחקו. הבנות לא הוזמנו למגרש, ואם הבעתי רצון, מיד קיבלתי הקנטות ועלבונות כי מה פתאום בת רוצה כדורגל. המקום הזה נותר מצולק. במשך שנים לא מצאתי קבוצה וגדלתי בתחושה שהחברה והמערכת שמות לי רגליים, ורק בגלל שאני נקבה, העולם הזה חסום בפניי. התסכול היה עצום. המציאות טפחה על פניי, ובגיל העשרה התייאשתי וויתרתי. כיום אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת ההחמצה. כל פעם שאני משחקת, אני מרגישה שיש לי את זה ונזכרת שכל כך רציתי ולא יכולתי, רק כי הייתי ילדה ולא ילד. הבעיה היא שזה ממשיך גם היום, בישראל של 2022, וזה היה אמור להשתנות כבר".