"מגיל 3 חלמתי לשחק כדורגל, אבל העולם הזה היה חסום בפניי רק כי נולדתי בת”, אומרת לידור בלס, בת 23 מיפו. כמוה, יש עוד עשרות אלפי ילדות ונשים המודרות הלכה למעשה מהענף הכי פופולרי בישראל, כי אין בנמצא מסגרת עבורן לשחק בה כדורגל. במקרה הטוב, יצרפו אותן לקבוצות הבנים, שם ייאלצו להיאבק על מקומן.

“אהבתי כל כך את המשחק והייתי גם טובה בו, אבל לא הצלחתי למצוא מסגרת של חוג או אימונים שמקבלת בנות”, מספרת בלס. “גם בבית הספר לא היה לי עם מי לשחק, כי רק הבנים שיחקו. הבנות לא הוזמנו למגרש, ואם הבעתי רצון, מיד קיבלתי הקנטות ועלבונות כי מה פתאום בת רוצה כדורגל. המקום הזה נותר מצולק. במשך שנים לא מצאתי קבוצה וגדלתי בתחושה שהחברה והמערכת שמות לי רגליים, ורק בגלל שאני נקבה, העולם הזה חסום בפניי. התסכול היה עצום. המציאות טפחה על פניי, ובגיל העשרה התייאשתי וויתרתי. כיום אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת ההחמצה. כל פעם שאני משחקת, אני מרגישה שיש לי את זה ונזכרת שכל כך רציתי ולא יכולתי, רק כי הייתי ילדה ולא ילד. הבעיה היא שזה ממשיך גם היום, בישראל של 2022, וזה היה אמור להשתנות כבר".


גילוי נאות: הילדה שלי מוקסמת מכדורגל. לא רק ברמת אהדה לקבוצה (מכבי חיפה), אלא תשוקה אמיתית להתפלש במשחק דרך הרגליים. אבל מה לעשות שגם היא, כמו בלס, נולדה בת, וענף הכדורגל בארץ לא רואה אותה. מגיל 8 ועד 13 היא חיפשה חוג או קבוצה להתאמן ולשחק בהם. לא היו כאלה. כל החוגים כללו בנים בלבד. במשך שנים נעשו ניסיונות, בעיקר של הורים, לפתוח קבוצת בנות. הם נכשלו בכל פעם. וזו התמונה שעולה בכל הארץ. רוב הרשויות נכנעו למצב מזמן. בינתיים, הבת שלי ויתרה ועברה לתחומי עניין אחרים. אבל פרויקט “בועטות” של עמותת “שער שוויון” מנסה לתקן את העיוות המגדרי הקיים. כי מי יודע כמה “ליאו מסי” אנחנו מפספסים כאן, רק כי נולדו למין הנשי.


גמר גביע המדינה בכדורגל לנשים שייערך בשני הקרוב, 30 במאי, ממחיש עד כמה חשובה פעילות עמותת “שער שוויון”, המפעילה תוכניות ספורטיביות וחינוכיות לילדות ונערות זה 14 שנה. תוכנית “בועטות” של העמותה נולדה לפני ארבע שנים, מתוך הצורך להנגיש את ענף הכדורגל לילדות. כיום פועלות במסגרתה 92 קבוצות כדורגל בנות ברחבי הארץ.

רוב התקציב מגיע מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, מספונסרים ומבתי הספר. הילדות לרוב אינן משלמות או שהן משתתפות בסכום סמלי מאוד. “כשהתחלנו, גילינו שיש ביקוש מטורף, והילדות רעבות לשחק כדורגל והבנו שככל שננגיש זאת יותר, הביקוש יגדל”, מספרת ספיר אלקובי, מנהלת תוכנית “בועטות” ושחקנית כדורגל בעצמה. “כשאנחנו מגיעות לבית ספר, כולם סקפטיים סביבי. הילדים עמוסים ויש המון תוכניות, אבל מהר מאוד יש לנו רשימת המתנה. הקבוצות גדלות והבנות משחקות כדורגל. אין קבוצה שיש בה פחות מ־12 ילדות, והביקוש גדל. בנוסף, יש ביקוש עצום לחוגים ולליגות תחרותיות. אנחנו באים עם התשתית שלנו, מייצרים קהילה ויודעים לפתוח את זה עבור הילדות, בבתי הספר וגם מחוץ להם”.

“במהלך השנים נוכחנו לדעת שאחת הבעיות בכדורגל נשים בישראל היא היעדר בסיס", אומר גם לירן ג'רסי, מנכ"ל ומייסד עמותת "שער שוויון". “הרבה מהשחקניות בקבוצות הבוגרות התחילו את דרכן במשחק בשכונה או בקבוצות בנים. הרעיון לתוכנית החל להבשיל כשמודי בר־און נכנס לוועד המנהל של העמותה. במקביל נולדו לי שתי ילדות, בהפרש של שנתיים, והתחלתי לחשוב על העתיד שלהן, גם בספורט ובכדורגל - מה יהיה כשהן יגדלו. לעמותת 'שער שוויון' הייתה היכולת להקים תוכנית, והרגיש אך טבעי שכחלק מהבעיות שאנו עוסקים בהן, ניתן פתרון גם לבעיית ענף הכדורגל לילדות. את התוכנית התחלנו עם ארבע קבוצות בלבד ובמהרה גילינו את הביקוש מהשטח, עשרות בתי ספר ורשויות החלו לפנות אלינו. היום, תוכנית 'בועטות' היא הגוף הגדול ביותר בענף הכדורגל לילדות, ואנו מקווים שתהווה בסיס לענף הכדורגל הנשי בעוד חמש ועשר שנים".


תהום גדולה


נויה, בת 8 מרמת גן, לא אוהבת מחול. היא מעדיפה משחקי כדור, וזה די הגיוני לנוכח העובדה ששני הוריה הם מורים לחינוך גופני. לענפי הטניס והכדורסל לא הייתה לה בעיה להירשם, אבל חוג כדורגל לבנות – היא לא מצאה בכל העיר. “זה מקומם שבמרכז הארץ לא מצאתי חוג אחד לכדורגל בנות”, אומרת אמה, אפרת בר טל אשכנזי. “אני יודעת שיש המון בנות שטובות בכדורגל ואוהבות כדורגל. מגיל קטן נויה עם כדור והיא אוהבת את זה וברור שהיא סופגת את המסר שהיא חריגה בקרב הבנות סביבה. היא לא מבינה את האפליה, אבל היא גם לא רוצה לשחק בקבוצת בנים כשהיא הילדה היחידה. אפילו אם תהיה עוד ילדה אחת, היא תסכים, אבל אין”.

למה זה קורה לדעתך?
“כי לא מתאמצים. כי כדורגל הוא החוג הכי אטרקטיבי ומבוקש בקרב בנים, ולכן מראש מוותרים על הבנות. אין שיווק, אין הסברה, אין צעדים לעורר מודעות וכו’. כן רוצים לעודד, אבל לא עושים מספיק ושולחים את ההורים למצוא בנות. צריך לפעול הפוך - צריך לנצל את הגיל הזה שיש בהן סקרנות ולעורר מוטיבציה, להנגיש את הענף, שמורים לחינוך גופני יעבדו על זה. כדורגל נותן כושר, זריזות, מהירות, משחק חברתי וביטחון עצמי. בטניס כולם מכירים את שחר פאר, אבל אין שום דמות של כדורגלנית מוכרת כדמות לחיקוי עבורן”.


רוב ההורים מסכימים שאין פה אפליה מכוונת, אבל כן יש התעלמות והיעדר מוטיבציה כלכלית כי חוגי הבנים מלאים ממילא. ובעיקר, אין מספיק רצון לתת אלטרנטיבה לספורט המזוהה כגברי מובהק. “הבעיה מתחילה בתפיסה”, אומרת אלקובי מהעמותה. “לא פונים לקהל היעד הזה. ברגע שהתפיסה היא שנשים לא יכולות לשחק, הן לא מקבלות תקציבים, צוותים או מגרשים. מועדונים גדולים יכולים לפתוח קבוצות לבנות ולא עושים את זה, כנראה כי הם לא רוצים להשקיע ולפתח תשתיות חדשות, כשלא ברור מה העתיד של הקבוצה. מדובר בהמון משאבים, ולרוב, החברה מסביב לא רואה בזה הצלחה. הבעיה השנייה היא הנגישות. ברגע שהמועדון רחוק מהבית, זה לא נגיש כלכלית, הצוותים לא תואמים לבנות, ומועדונים לא מתאמצים למצוא מענה”.

איך פותרים את זה בפועל?
“אנחנו ב’בועטות’ מנגישים את כל הענף על החלק המקצועי והחינוכי שלו. אני יודעת לפתוח בעיר כמו נתניה חמש קבוצות בחמישה בתי ספר, והנה, הנגשתי את זה ל־80 בנות, פתרתי את העלות התקציבית והמרחק וחשפתי אותן לכדורגל. המטרה שלי היא שיאמינו שכדורגל אפשרי גם עבור בנות, ולא בלתי נגיש. ויש הצלחות. בנבחרת ישראל לנערות בכדורגל רואים כבר שיפור. יש צוות מאמנים מיומן יותר, יש ניצחונות, יש סיקור, והן בפרונט יותר מאשר בעבר. הן מצליחות לא פחות מהנערים. אז השיפור מגיע לאט, אבל אני מאמינה בנו ובבנות, וזו המטרה שלי בחיים”.


כיום משחקות כדורגל במסגרת התוכנית כ־1,500 נערות ברחבי הארץ, והיעד לשנה הבאה הוא להקים קבוצות תחרותיות ומקצועיות. “יש פה אפליה, והיא קיימת כי התרגלנו לכך מבחינה תרבותית. כמו שאנחנו נאבקות להעלאת השכר של נשים, אז כך גם כאן", מוסיפה אלקובי. "וזה מצליח. לפני 24 שנה לא הייתה ליגת כדורגל נשים בארץ. כעת, בתוך שני עשורים, יש פה כמויות של ילדות ושלוש ליגות תחרותיות בוגרות. התפיסה צריכה להשתנות. כל עוד לא נדבר ונחיה כדורגל נשים עם גאווה לאומית כמו של נבחרת ישראל או ליגת האלופות, זה לא ישתנה בשטח. עדיין יש פה תהום גדולה. רוב השחקניות אינן מתוגמלות כספית. מי שיזהה עכשיו את הצמיחה והפוטנציאל, ירוויח בענק בעתיד הקרוב".


שירה אטדגי פיניאן מטבריה, בת 12, משחקת כדורגל בתוכנית "בועטות". ״התחלתי לשחק כדורגל בגיל 10, מאוד אהבתי את המשחק ושיחקתי במגרש בשכונה", היא מספרת. "ביקשתי להצטרף ל׳בועטות׳ בתחילת השנה, עד אז לא הייתה אף קבוצה שיכולתי לשחק בה. אני לומדת לבעוט יותר טוב, לחטוף את הכדור ואת כללי המשחק. כשאני על המגרש אני מתרגשת, יש לי מקום לבטא את עצמי ולהראות מי אני. המשפחה תמיד תמכה בי, הם מגיעים לטורנירים ומעודדים אותי במשחקים. אני יודעת שיש אנשים שחושבים שזה פחות מקובל, או צוחקים - אבל אני לא מתייחסת. אני מתרכזת במה שאני רוצה: לשחק כדורגל. כולנו חברות בקבוצה, יש עבודת צוות. מאז שהתחלתי עם הכדורגל יש לי עוד אנרגיות. האווירה הטובה, המאמנת והמשחק - מעודדים אותי להמשיך".


כדור ביד


אלקובי משחקת כיום בהפועל תל אביב, אבל כילדה בדימונה, שנולדה לדבריה עם כדור ביד, נאלצה לנסוע שלוש פעמים בשבוע לבאר שבע, וגם שם שיחקה כבת יחידה בקבוצת בנים. “אז התגובות בחברה היו קיצוניות יותר”, היא מתארת. “אמרו שאני מתנהגת כמו בן, אבל ברגע שאת יודעת לשחק טוב, הבנים מכבדים אותך. היום יש הרבה יותר שיח על כדורגל נשים, בעיקר בפייסבוק ובאינסטגרם, וגמר גביע המדינה גם חשוף יותר. הכרטיסים למשחק הזה הולכים ונגמרים. דברים כן השתנו, אבל לא בזכות הרצון של המועדונים, אלא השינוי קרה מהשטח; מההורים ומהילדות. אנחנו חיים בעולם שבו חשוב לנו לחנך בנות לבחור במה שעושה להן טוב, גם אם הוא עדיין סגור בפניהן, ואני מודה על ההזדמנות להעניק לילדות את המשחק, ושלא יגדלו בתסכול שאני גדלתי בצלו. אם היה לי איפה לשחק כילדה, הייתי כיום מקצוענית שמשחקת בחו”ל ומגשימה את חלום הכדורגל עד הסוף”.