כך בשיחה כאילו סתמית, אגבית, הטיח עילי אריה שלי את משנתו בי. באחת מנסיעותינו שלנו לבד (שבאורח פלא הוא היה בלי הפלאפון שלו) ניהלנו שיחה על איפור ולמה אני צריכה להשתמש בו בכלל. "כאילו למה", שאל. תמיד כשהייתי עושה איפור מקצועי לאירוע השאלה הזו עלתה והייתי חייבת להבין איפה היא יושבת לו ולמה בכלל.

ובשגרה, זאת שאלה שחזרה על עצמה כל פעם שהתאפרתי. 

בואו, אני לא מהדיילות יופי בסופר פארם שמורחת שפכטל על פניי. גם לא משקיעה בצלליות או לא להיות. אם אני מתאפרת זה עיפרון שחור ומקסימום גלוס בשפתיי. אבל משהו שם הנביט שיח. חתיכת שיח, שגרם לי להתגרד מהקוצים הנבונים שלו.

"את צריכה להודות על מה שיש לך. על הגוף שלך ועל הפנים שלך ולא על הגוף והפנים שאין לך". כך במשפט אחד, ילד בן תשע הצליח לשקם קצוות שרופים בנפש שפסיכולוגים שנים לא היו קרובים אפילו להתיר.

הקשתי וביקשתי שיבאיר. ועילי המשיך "אם את לא אוהבת בעצמך משהו, את פשוט צריכה להיזכר במה שטוב בך". ואז התחיל למנות את הדברים שבעיניו טובים בי.

זה זרק אותי למחשבות שלי עם עצמי. ולתשליך שאני עושה עם עצמי ביום הולדת. וכיוון שחגגתי שלושים ותשע שנות קיום בעולם הזה לא מכבר, הייתי חייבת רגע לעצור ולהבין.

הבן שלי, שלנו. שחי איתי כבר תשע שנים ומודע באופן ישיר ועקיף לאמא שלו, לימד אותי שיעור במודעות עצמית, בלי שלימדתי אותו. רק כי התבונן וספג והפנים. ופתאום הבנתי שבשלוש וקצת שנים האחרונות עשיתי חתיכת ניקוי אורוות עם עצמי. מאז שאני עם החסון אני פחות ביקורתית עם עצמי. יותר מקבלת את נפשי המשתוללת ויכולה להכיל הרבה מאוד משתנים בסוגרי ליבי. כאילו אחרי מאבקים פנימיים וחיצוניים אני יכולה לשים לרגע את הראש ולנוח קצת.

אני כבר לא צריכה להיות הכי בולטת בחדר בזכות קולי הגבוה, כנראה שאני אהיה מספיק בולטת כי פשוט אפתח את הפה. אני לא צריכה ללבוש את השמלה הכי צמודה עם המחשוף הכי גדול. כנראה שהמחשוף הכי ענק שאלבש לכל אירוע ויצוד את עיני הסובבים הוא ליבי. אני לא צריכה לשתות שלוש כוסות גוורץ כדי להיות קלילה.

וואלה, גם עם כוס אחת שיחותיי מקפצות מאוזן לאוזן. אני פחות צריכה לחפש את הבמה הקרובה לעלות אליה. בעצם כל מקום שאני מגיעה אליו, אני הופכת אותו לבמה. מפתחת שיחות עם אנשים ורואה קהל שומעים פסיביים ואקטיביים סביבי.

הנקודה הזו של לעמוד מול המראה ולשאול מי אני ולמה אני, שהייתה כבר מגיל חמש, מצאה לה מקום של כבוד כשאני עומדת מול המראה עם ילדינו והחסון שלי. זה נותן איזשהו מרגוע.

אני קצת יותר יודעת מי אני והרבה יותר מבינה למה אני. כנראה שעד גיל ארבעים אבין יותר. עד אז, יש לי עוד כמה פעמים לעמוד מול המראה ולחפש את עצמי.

וגם ללכת לאיבוד לעתים בדרך.