השראה לשנה החדשה: לנור דניאל, ג'נינה בר-חמא, חנה שלום, נוא ג’השאן בטשון ויהודית שכטר - חמש נשים מרחבי הארץ שלהן סיפורי חיים לא פשוטים, מספרות מה הוביל אותן להקים חברות משלהן למרות כל הקשיים שנתקלו בהם וכנגד כל הסיכויים.
לנור דניאל, נס ציונה
בת 32, גרושה, מייסדת ומנכ"לית של חברת "דריל".
נולדה בברזיל. הוריה ניסו להביא ילדים 14 שנה ללא הצלחה עד שהחליטו לטוס לברזיל ולאמץ תינוקת ברזילאית והיא עלתה לארץ בגיל שבועיים.
היא מספרת שכל החיים ליוותה אותה ההרגשה שהיא לא סתם בארץ, ושהיא עברה מרחק של חצי עולם ותמיד רצתה לכבד את ההורים ולהודות על ההזדמנות שזכתה להגיע לעולם ולמדינת ישראל.
לנור גדלה בשיכון בנס ציונה לשני הורים שכירים. התגייסה בגיל 18 ליחידת 8200 ועשתה תפקידים סודיים ביותר ביחידת הסייבר. בגיל 21 התחתנה עם קצין מגולני שהכירה בבה"ד 1 והשתחררה מהצבא בגיל 25 בדרגת סרן. היא סיפרה כי ההורים שלה מאוד רצו שהיא תמשיך לקצונה צבאית בכירה והתאכזבו כשהודיעה שהיא עוזבת את הצבא.
לנור סיימה את לימודיה בבית הספר ללא בגרות. היא השלימה באיחור 14 יחידות בגרות במאמץ גדול מאוד והתמודדה עם חרדת לימודים קשה שסחבה עד אז. כיום כבר עם תואר ואחרי גיוס השקעות בהיקף של מיליוני דולרים. היא מציינת שעברה שנים מאוד קשות כלכלית, ומשברים משפחתיים שהביאו אותה גם לגירושים.
מרגע שהחליטה להיכנס לעולם ההיי-טק, הבינה לנור את האופן בו נתפסת אישה בעולם הזה דרך שאלות שנשאלה, כמו: למה את אמא? מתי תמצאי מנכ"ל גבר לחברה? למה שניתן לאישה כסף, הרי אישה לא תעבור לנהל חברה בארצות הברית? ועוד שלל שאלות ודלתות שנסגרות.
באוקטובר 2019 היא והשותפה שלה, סיון פרידמן יוסף, הקימו את חברת הסטארט-אפ "דריל", המפתחת כלים טכנולוגיים לשיפור התקשורת עם הלקוח בנקודת המכירה הפיזית באמצעות טכנולוגיית AI ו-Computer vision.
כל דלת שנסגרה פתחה אחת אחרת ואחרי כל דחייה, לנור הלכה למקום אחר. בשלב מסוים הצליחה לגייס את אייל רביד, מנכ"ל חברת "ויקטורי", שישקיע בחברה. בהמשך הביאה גם את אמנון שעשוע, נשיא ומנכ"ל חברת "מוביליי" שהחליט גם להשקיע ולקחת אותן תחת חסותו.
לנור החליטה לצאת למסע תיקון של תעשיית הטכנולוגיה בשאיפה לפתוח את כל הדלתות שסגורות בפני נשים אחרות.
ג'נינה בר-חמא, ירושלים
בת 50, נשואה, מנהלת ובעלים של מתחם האירועים "עולמיא".
ג'נינה נולדה בוונצואלה לבית אוהב ישראל עם זיקה ציונית גדולה. אחרי תקופה בה עבדה ב"ווג" בניו-יורק עלתה לישראל בשנת 1996, התאהבה ביותם בר-חמא, יזם נדל"ן ואספן אמנות, והשניים נישאו, הקימו משפחה והתחילו לעבוד ביחד. "בהתחלה לא ידעתי את השפה בכלל, לקח לי זמן להיכנס לעניינים בארץ, אבל 'עולמיא' זה הפרויקט המשותף הגדול שלנו. על השם אגב, יותם חשב לאחר שחזר מבית הכנסת ביום כיפור והתאהב בו ובקשר שלו למקום כששמע אותו באחת התפילות".
"עולמיא" נחשב לחלק משוק היוקרה של ירושלים, לצד המלונות קינג דיוויד, וולדורף אסטוריה, אוריינט ומגדל דוד, וחלק גדול מהלקוחות שבוחרים לחגוג בו את האירוע שלהם מגיע מעבר לים.
חנה שלום, רמת השרון
בת 55, אלמנה, בעלים של חברת "פיור".
גדלה במשפחה בת תשע נפשות. איבדה את אחותה שנפטרה בגיל 37 ואת אחיה שנפטר בגיל 55. את אביה איבדה חודש לפני חתונת בתה הבכורה. עוזי בעלה, אותו היא מכנה "החצי השני שלי", נפטר כשהיה בן 57 בפתאומיות לאחר שסבל ממחלת הסרטן.
"עוזי ז"ל היה השותף שלי לחיים, החבר הכי טוב שלי, היינו כמו בן אדם אחד", היא מספרת. "כשעוזי נפטר הרגשתי שעולמי השתנה, לא יכולתי לתפקד, לא הצלחתי לקום מהמיטה, הילדים המשיכו לנהל את העסק ולתמוך בי", הוסיפה.
על הקמת החברה היא מספרת: "יום אחד הציעה לי חברתי הטובה בטי לבוא איתה לחוג קרמיקה, ואני בהרגשה שלי החלטתי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות זה נרות בשביל הנשמה. זמן יציקת הנרות ממלא אותי באנרגיה. לאט לאט למדנו והתחלנו לייצר נרות. כיום יש בבעלותי חברה לייצור נרות ואקססוריז לבית, בנוסף לעסק המשפחתי לייצור שקיות נייר ואריזות קרטון ממותגות שאותו אני מנהלת ביחד עם ארבעת ילדיי. בבעלותי שני מפעלים שממוקמים בבתי הסוהר ואני מעסיקה כ-300 אסירים. החלום שלי הוא למלא לכל אחד ואחת ממכם את הבית באור, ולייצר את האריזות הכי שוות עבורכם. אני אישה חזקה ולמדתי שהחיים חזקים מהכל, ולמרות הכל קיבלתי החלטה שאני ממשיכה את החיים".
נוא ג’השאן בטשון, יפו
בת 43, מנכ”לית קו אימפקט, השותפות לקידום תעסוקה בחברה הערבית.
נוא גדלה ביפו בשכונה מעורבת למשפחה שוויונית, אמא עורכת דין ואבא בתחום התאטרון והמשחק. היא למדה בבתי ספר ערביים ביפו והייתה תלמידה מצטיינת.
עם סיום התיכון הייתה מהבודדות מהמחזור שלה שהלכו ללימודים אקדמאים והיחידה שעברה לאוניברסיטה מרוחקת ללימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. בשנה השניה לתואר השני כשנדרשה להתמחות כמו כל חבריה לספסל הלימודים הייתה היחידה שלא מצאה התמחות ולא קיבלה מענה לאף פניה. בסוף בעזרת המנחה שלה היא מצאה מקום התמחות במכון לייעוץ ארגוני. גם כסטודנטית ולאחר סיום לימודיה, לא הצליחה למצוא עבודה בתחום, חוסר המענה בהשוואה לחבריה היה בולט עבורה למרות שהיו לה נתונים טובים לא פחות מהם. מתוך רצון לצבור ניסיון ומתוך אהבה ועניין בניהול פנתה למגזר העסקי, התקבלה לתפקיד מנהלת צוות בחברת תקשורת גדולה והתקדמה לניהול פרויקטים.
מתוך רצון להמשיך ולהתפתח נוא התקבלה להכשרה מיוחדת של תוכנית מקוצרת ברמת מנהל עסקים באחת האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית - אוניברסיטת Duke בצפון קרוליינה, מטעם משרד החוץ האמריקאי. היא עשתה את ההתמחות בחברת Grainger - אחת מ-500 החברות העשירות ביותר בארה"ב, בצוות גיוון שם נחשפה לתחום הגיוון התעסוקתי במגזר העסקי.
נוא התחתנה עם יעקב, רואה חשבון במקצועו, ומאתגרי שוק העבודה הם עברו לאתגרי שוק הדיור כאשר לא הצליחו למצוא דירה להשכרה ובהמשך לקנות בית על רקע השתייכותם לחברה הערבית.
עם חזרתה מארה"ב הקימה חברה לייעוץ ארגוני בשם "מווארד" (משאבים בעברית), ונתנה שירותי ייעוץ לחברות עסקיות ולארגונים במגזר השלישי.
מקימי מיזם קו אימפקט - יפעת עובדיה וד”ר סמיר קאסם, שמעו על נוא מאותם פרויקטים של גיוון וצירפו אותה לוועדת ההיגוי למחקר עומק על תעסוקת עובדים ערבים במגזר הפרטי שהובל על ידי שלדור. משם ככל שהמחקר התקדם והמודלים נבנו, היא נשאבה למיזם, סגרה את החברה שהקימה ובהמשך מונתה להיות מנכ"לית קו אימפקט.
נוא רואה בעבודתה שליחות לייצר שינוי במגזר העסקי שיכיל את הטאלנטים מהחברה הערבית ולפתוח הזדמנויות לצעירים שלא יתקלו בקשיים כפי שקרה לה ולחבריה בתחילת דרכם.
מיזם קו אימפקט מייעץ לחברות הגדולות ביותר במשק, כגון תנובה, אמדוקס, דלויט, שטראוס ועוד, לקידום גיוון והכללה בארגון.
יהודית שכטר, קרית מוצקין
מאמנת וסופרת.
סבתא-רבתא שעוסקת באימון, ואחת המאמנות המוכרות והעסוקות באזור הצפון.
היא נולדה בצ'כוסלובקיה ובגיל שנתיים עלתה עם הוריה לארץ. המשפחה התגוררה בעכו שהייתה בשנות החמישים עיר עולים טיפוסית.
"ילדותי בעכו הייתה מאושרת מאד", היא מספרת. "הייתי מוקפת במשפחה גדולה ותומכת. אבא שלי, שלמה קליין ז"ל, היה בן למשפחה בת 16 ילדים לפני השואה, מתוכם נותרו 12 ומתוכם שישה התיישבו בעכו. את לימודיי התיכוניים עשיתי בתל אביב, בפנימיה לבנות בשם 'בית צעירות מזרחי' ברחוב דב הוז. סיימתי בהצלחה ופניתי ללימודי אנגלית וספרות באוניברסיטת בר אילן ואחר כך באוניברסיטת חיפה, שם השלמתי תואר ראשון באנגלית ובספרות והפכתי להיות מורה לאנגלית בבתי ספר תיכוניים".
עם נישואיה, חזרה לגור בתל אביב, המשיכה ללמד וילדה את שתי בנותיה. לאחר שלוש שנים בתל אביב נסעה עם בעלה ובנותיה לשליחות חינוכית לארה"ב, שם שהתה המשפחה שלוש שנים בניו יורק ובמיאמי ביץ'.
"עם שובנו ארצה עברנו לגור בצפון הארץ, בקריות. בתי השלישית נולדה והמשכתי ללמד באזור", היא מספרת. לאחר ארבע שנים ילדתי את בני, שמעון. הוא אובחן בגיל 3 כחולה במחלת ניוון שרירים בשם 'דושן' ונצפתה לו תוחלת חיים של 18 שנים. כאשר היה בן 7, ועל מנת להיות קרובה אליו ולטפל בו, עזבתי לאחר 20 שנה את עבודתי בהוראה ופתחתי עסק עצמאי כדי להצליח בכל זאת להתפרנס. מכרתי תכשיטים, כובעים, פאות ואביזרי אופנה. העסק הצליח אבל מצבו של שמעון הדרדר".
עוד אמרה, כי "בכל התקופה הזו שהייתי קרובה אל שמעון היינו משוחחים המון. כל הזמן שאלתי אותו מה יהיה עליי לאחר שילך מן העולם והוא אמר לי דבר אחד: כשם שאת עוזרת לי ותומכת בי, את צריכה להיות עבור אחרים. את צריכה להיות מאמנת".
שמעון ז"ל נפטר לפני 15 שנה בגיל 26. "ביום שהוא נפטר יצאתי ללימודי אימון והתחלתי הכשרת מאמנים. התחלתי לעבוד כמאמנת אישית, זוגית ועסקית. קיימתי את צוואת בני וזה גם מעניק משמעות לחיי, ולא רק לאחרים. במהלך שנותיי כמאמנת הכשרתי מאות מאמנים חדשים, הובלתי תהליכים מרתקים וסדנאות שונות. כיום אני ממשיכה לאמן בקליניקה הפרטית שלי, אני מרצה במכללת 'שאנן' בחיפה בנושא האימון וממשיכה להעביר הרצאות וסדנאות בפורומים שונים", סיפרה.
לסיום אמרה, כי "כתיבת הספר שלי, 'לא רואים עליך כלום', הייתה כמו סגירת מעגל של תקופה ממושכת ומפותלת, תקופת חיים. בספר מקופלים בין היתר חיי הפרטיים לצד בידיון. החיים חזקים מהכל".