שניידר (41, עורכת בדסק החדשות של אתר מעריב) ובעלה דרור (38, מעצב גרפי, עובד בשירות לקוחות) הם הורים למאיה, בת 6 וחצי, ומתגוררים בגבעת עדה. "זו הייתה החלטה מורכבת בגלל החשיפה", היא מספרת. "מצד אחד, אני אדם נורא משתף, נורא מדבר ומספר על עצמי, אבל פתאום כשזה חשוף ברשת - זה נהיה יותר קשה. אבל הבנו שזה הסיכוי היחיד שלנו להגשים את הרצון לילד נוסף. זה משהו שתמיד היה בתכנון, אפילו על שלושה ילדים חשבנו, אבל אנחנו מציאותיים. חשיפה היא סוג של מחיר. אם אתה רוצה להשיג את התמיכה מהציבור, אתה חייב להיחשף וללכת עם זה עד הסוף. ברור שהיה לי קשה עם זה, אבל לא הייתה ברירה. אם אני רוצה להגיע לאנשים, הם צריכים לדעת מה עברתי, מה הסיפור מאחורי זה".
כשנה לאחר שנולדה בתם, אובחנה אצל שניידר מחלה אוטואימונית בשם גרנולומטוזיס עם פוליאנגיטיס, המוכרת גם בשם תסמונת וגנר. "המחלה פגעה אצלי בכלי הדם באף, בפה, בריאות ובכליות", היא מספרת.
"אחרי שאובחנתי, טופלתי בתרופה ביולוגית ובסטרואידים. זה עזר לבלום את המחלה ולמנוע התלקחות נוספת שלה, ובמשך שנתיים הכל היה בסדר. ואז לפני שנתיים הייתי שוב בהריון, הריון ספונטני שהסתיים אחרי שמונה שבועות, ויחד עם זה המחלה חזרה. שוב התחלתי בטיפולים בסטרואידים ובזריקות של תרופה כימותרפית שהייתי מקבלת כל שבוע. אחר כך הייתה התפרצות חמורה נוספת של המחלה, קיבלתי כימותרפיה בעירוי ואמרו לי שרוב הסיכויים שהתרופה תפגע בפוריות. בפברואר האחרון שוב חלה התפרצות של המחלה ואושפזתי. הייתי מורדמת ומונשמת ולאחר אשפוז ממושך ובעקבות טיפול אינטנסיבי, שכלל בין היתר מתן סטרואידים שהחלישו את השרירים, הייתי בשיקום כדי לחזור ללכת מחדש".
מאז התפרצות המחלה הייתה מחשבה על שאיבת ביציות, אבל לא הייתה אופציה, מפני שאת התרופה הכימותרפית הייתי צריכה לקבל באופן מיידי ולא הייתה הזדמנות לעשות שאיבה. האופציה היחידה הייתה הוצאת שחלה שעברתי בניתוח ושימורה, על מנת שבעתיד אולי יהיה אפשר להשתיל אותה חזרה ואולי זה ייצר ביציות. אבל זה לא יצא לפועל. הרופאים לא מוכנים להשתיל חזרה את השחלה בגלל כל מה שעברתי. זה גם הליך שלא תמיד מצליח, וגם מסוכן בשבילי להיות בהריון".
התרעות פיקוד העורף