באותו יום היא נראתה לי מחוספסת ולא נגישה, ולא הצלחתי להתחבר אליה. אחר כך קראתי שבטקס כינון הסכם חקלאות עם מדינה אפריקאית, היא איחרה בשעתיים בגלל השתתפותה בקבינט, שעטה לחדר, ושאלה במוטיבצית ייתר את השגריר האפריקני שנדהם מהתנהלותה: "טוב, איפה חותמים!".
היא גם לא פחדה לבקש סליחה, ולא ממקום של חולשה, אלא ממקום של כוח ועוצמה. סליחה של אדם ששלם עם מה שהוא עושה, ולא פוחד להודות בטעויות, ולהכות על חטא. ממקום של אישה נשית, שלא פוחדת לחשוף את הבטן הרכה, ולא פוחדת להראות "לא גברית", כמו בני "המין החזק". בכי הוא לא דבר שיש להתבייש בו. זה אנושי וטבעי ומרגש, וכן, גם ה"מין החזק" בוכה לכרית בלילה. מי שצחק, ביקר ולעג לדמעותיה יכול לזכור כמה מעט גברים ידעו לפרוש בכבוד, לבקש סליחה, ולהזיל דמעה בלי לעשות מזה עניין.
התרעות פיקוד העורף