"נשים ערביות פוחדות להתלונן פן יותקפו שוב או יגורשו מהבית"

בכל שנת 2018 טופלו בבית החולים האנגלי בנצרת, בית החולים המרכזי בגליל התחתון המשרת בעיקר את האוכלוסייה הערבית באזור, זוהו 62 מטופלים כנפגעי חשד לאלימות במשפחה, בהם 50 נשים ו־12 קטינים. ב־2017 עמד המספר הזה על 68 נשים וב־2016 על 66. כך שלא מדובר בהכרח בחדשות טובות, משום שהמספרים מייצגים רק את המקרים בהם ברור שהמטופלת היא נפגעת אלימות במשפחה, בין אם סיפרה זאת בעצמה ובין אם התסמינים שאובחנה בהם היו מובהקים. "אם מסתכלים על כל המקרים בהם אנחנו חושדים או מרגישים שהמטופלת היא נפגעת אלימות במשפחה, אך לא ניתן להוכיח זאת בבירור - המספר תמיד גבוה הרבה יותר", אומרים בבית החולים.

"המגמה רק מחמירה עם השנים, לשיטתי, וזה משקף מה שקורה בחברה הערבית. כי אי אפשר להפריד בין האלימות הכללית לבין האלימות במשפחה", אומר ל"מעריב" עו"ס איליא חאג', מנהל המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים. "חלק מהנשים למדו להסתיר את האלימות, מחשש שאם יתלוננו הן יגורשו ויאבדו את הילדים והמשפחה, כי בחברות מסורתיות אישה מגורשת היא מוקצה". על המורכבות של הטיפול בנפגעות אלימות במשפחה בחברה הערבית מספר חאג': "אני חייב קודם כל ליצור אמון עם המטופלת כדי לדובב אותה, אבל לא פעם אנחנו נאלצים להשתמש בתכסיסים. כמו לשלוח את הצוות הרפואי לומר לה שהפציעות שלה לא הולמות את גרסתה. עם זאת, רק בחלק מהמקרים הן משנות את גרסתן ואומרות את האמת".

חאג' מודה: "לא בכל המקרים הפנייה למשטרה היא לטובתה של האישה ולפעמים, גם אחרי שהבעל נעצר, הוא חוזר על אותה התנהגות והיא חוזרת לבית החולים. עם זאת, אני חייב לציין את הרגישות של השוטרים כשהם מגיעים לבית החולים לדובב את האשה. גם הם מבינים שהיא אדון לגופה ולגורלה ושאנחנו לא יכולים לכפות עליה לעזוב את הבית".