לשמחתי, אנחנו מצליחים לעזור לנערות ולצעירות רבות להיחלץ ממעגלי האלימות, להעניק להן סיוע חירומי ושיקומי, ולאפשר להן למצוא בנפשן כוחות לריפוי עצמי ולחזרה לחיים. עם זאת, לעתים אני מרגישה שהעזרה שלנו היא רק טיפה בים רחב ואדום של מצוקות, ולכן לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע בזמן, או להתגבר על השלכות הטראומות ופוסט־הטראומות, החרדות, הדיכאון, הפגיעה העצמית והאובדנות.
אלימות נגד נשים זוכה לרוח גבית מתרבות האונס המתקיימת במחוזותינו והמכתיבה את הטון ביחס לנשים, בחפצון של גופן, תוך מחיקת נפשותיהן. אלימות הבאה לביטוי בתחושת הבעלות על חייהן של נשים מצד אבות, אחים ובני זוג. אנחנו מזדעזעים, מזדעקים, אבל ממשיכים הלאה.
אז ביום המאבק באלימות נגד נשים אני קוראת לנו לעצור רק לרגע מהמאבק הבלתי פוסק שלנו במגיפת הקורונה, ולו רק כדי להביט באומץ על מגיפה אחרת, שקטה וממושכת, המתרחשת בחיינו מאז ומתמיד. זוהי מגיפה קטלנית, שאין לה חיסון, המטילה מומים שאין להם מרפא בגופן ובנפשן של ילדות, נערות ונשים.
התרעות פיקוד העורף