"לא יפריד דבר ביננו לעד, גם אם העולם ייפסק ביום אחד". מצאתי עצמי נוהגת בדרך לעבודה, מקשיבה לגלגל"צ ביום הזיכרון ולא מצליחה לעצור את דמעותיי. השיר הזה של סנדרסון, מסתבר שהוא שיר אובדן, שיר כאב. אולי במובן מסוים הוא מסביר מדוע בחרתי אותו לשיר חופתי דאז, לפני כעשור, כאילו נתתי בעצמי סימנים, בלי שידעתי. כאילו כבר התאבלתי לפני שמיסדתי את הזוגיות ההיא. ידעתי שהשיר אוקסימורון לחיי, בדיעבד. יפרידו ביננו מלא דברים והעולם לא יעצור מלכת.
בכלל, יום הזיכרון כל השנים עם המעבר החד לחגיגות הרבגוניות ביום העצמאות הזכיר לי את משפחתי. צוחקים למרות החרא. מחייכים דווקא כשכואב. אבל יום הזיכרון, היה עוד יום שבכיתי קצת על עצמי וביכיתי את בחירותיי. עד היום. בשנתיים האחרונות, בהן אני מנסה לעשות עם עצמי עבודה יומיומית, ולחגוג את עצמאותי בכל מובן שקיים.
ואני, לירון מעוז, שרק נרגשת מהמחשבה שיתקשרו אליי יום אחד ממשרד התרבות ויגידו שנבחרתי, לא ברור למה, להשיא משואה, כבר מדקלמת את הטקסט. איך נבחרתי למרות ולא בזכות. איך ניצחתי. איך גברתי, על שאר המועמדים. ולמה אני, דווקא אני מראה לכולם עצמאות מהי.
ככל שאני חושבת על כך, הבנתי שעצמאותי תלויה דווקא בגורמים חיצוניים לכאורה. בשילוש הקדוש של בית- זוגיות- פרנסה. מאז גירושיי, לפני כחמש שנים, ניסיתי להוכיח לכולם עד כמה אני מחזיקה את משולש הפלא הזה על כתפיי כמו שמשון הגיבור. אבל כפי ששערות ראשו נגזרו, ככה הרצון להוכיח כל העת פשוט דילג מעליי במרוצת הזמן.
נאבקתי כל הדרך על דברים שהיו לי חשובים דיו. על זוגיות, משפחה וחברים. על הגשמת חלומות, שאינם מובנים מאליו. בטח לא לי. לאורך הדרך ובעיקר בשנת הקורונה האחרונה הבנתי שאינני יכולה עוד. שיש נושאים בהם כמות האנרגיה מוגבלת והם יגיעו כשיגיעו ויתנדפו כי כנראה מעולם לא היו שם.
התרעות פיקוד העורף