כל חיי השתנו אז: אנשים לא חזרו לעבוד מכל מיני סיבות, נשארנו בלי צוות, וזה הכתיב את כל תהליך העבודה. אנחנו עובדות כיום עם הרבה פחות אנשים, סגרנו חנויות כי לא הגיוני להחזיק אותן, אבל אני לא יכולה להיות באבל על קונספט שלא צלח קורונה“.
“זו הייתה הפנטזיה שלי ולשם כיוונתי. עוד כחיילת נהגתי להסתובב בכל מיני בתי תה עם סלסילה ומכרתי פוסטרים, למרות שזה היה אסור אז לחיילים. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי גרפיקה וגיליתי שאני לא כזו מוכשרת בזה, ומצד שני ראיתי שמחלקות לאופנה הן נורא כיפיות. הלכתי ללמוד אופנה בפריז כי בישראל לא היו אז בתי ספר לאופנה. למזלי, ההורים שלי תמכו בי ואני ממש חייבת להם על זה. זה לא היה מובן מאליו לתמוך בחלום כזה בשנים ההן“.
“עפרה הייתה אחת החברות הטובות שלי ועבדנו יחד כמעט עשור, מאז שעזבה את סדנת תיאטרון שכונת התקווה“, נזכרת פרנקפורט. “עפרה תמיד רצתה בגדים שייראו מצד אחד חשופים ומצד שני לא, להיראות סקסית אבל גם ילדה טובה. היא תמיד דרשה דבר והיפוכו, וזה היה מעורר השראה בעיניי.
באירוויזיון ידעתי שאני רוצה שהלהקה שתלווה אותה תלבש בגדים צהובים, כי ידעתי שלצבע הזה תהיה משמעות כשעפרה תופיע על אדמת גרמניה, מה גם שרציתי ליצור לגרמנים רגשות אשם. בארץ אף אחד לא ידע. רק בלילה שלפני האירוויזיון עפרה ואני החלטנו ביחד מה היא תלבש“.
“כל המשפחה שלי ככה: סבתא שלי הייתה ממקימות ויצו, אמא שלי הייתה ממקימות עמותת ‘תלם’, אבא שלי בגיל 90 התנדב במרכז יהדות מזרח אירופה, גם אחיות שלי ואחי מתנדבים. זה בא מהבית“.
“אני ממש שמחה להיות בת 70, אין לי שום בעיה עם זה, אני רוצה להיות ה־70 החדש“, היא אומרת. “עכשיו זה הרגע - שהוא יחלוף ביעף אבל הוא מהמם - שבו אני יכולה להסתכל אחורנית על גוף עבודות גדול ועדיין להמציא פרויקטים חדשים. אני מתאימה את עצמי לעולם וממשיכה לדהור קדימה“.
התרעות פיקוד העורף