יום שלם זפזפתי בין ערוצי החדשות והרשתות החברתיות. כולם עסקו בשובו של רן גואילי ז"ל הביתה. הזלתי דמעה, למרות שאחרי השנתיים וחצי האחרונות כמעט ולא נשארו לי כאלו, אבל שמחתי בשביל הוריו שהובא למנוחה נכונה בארצו, מולדתו, וכאב לי על נעוריו שנגדעו.
ועם זאת, לא יכלתי להתעלם, גם אם מאוד ניסיתי, מהחגיגות המוגזמות שנחגגו בסימן "החטוף האחרון שב הביתה". אפשר לקרוא לזה "הקלה", "זמן ריפוי" או לנשום לרווחה על כך שהטרגדיה הזו מאחורינו. אפשר (ואף וחובה!) לשבח את חיילנו האמיצים שנברו שעות ארוכות בין גופות עד שמצאו אותו ואמרו עליו קדיש שעה שעוטפים את גופתו בדגל ומשיבים אותו להוריו.
התרעות פיקוד העורף