רחפנים חגים ממעל, ספינות מלחמה מפטרלות במימי המפרץ השלווים בדרך כלל, ודיווחים על סכומי עתק שנגבים כדי להימלט מהאזור מציפים את הרשת. על רקע המתיחות והמלחמה מול איראן, עתידה של דובאי לוט בערפל. עם זאת, דבר אחד בטוח: אם היזמים, המשפיענים ואנשי העסקים שעשו את העיר למה שהיא יעזבו את המפרץ, הם פשוט יקימו אותה מחדש במקום אחר.
במאמר שפורסם ב"טלגרף" הבריטי, מנתח מתיו לין את המרוץ הבלתי נמנע לבניית "דובאי החדשה". עבור כרבע מיליון מהגרים בריטים, ועוד מאות אלפי גולים מרחבי העולם שהשתקעו באיחוד האמירויות, אזור קרבות לא היה חלק מהתוכנית. אוכלוסייה זו מוגדרת כניידת במיוחד; מי שכבר עזב את מולדתו פעם אחת עבור משרות פטורות ממס ורמת חיים גבוהה, לא יהסס לעשות זאת שוב. בעוד ששונאי דובאי, הסולדים מתרבות ה"בלינג" ומהשוק החופשי, חוגגים את שקיעתה בטרם עת ומפנטזים על חזרתם של גולי המס למולדתם כדי לשלם את חובם לקופת המדינה - המציאות כנראה תהיה שונה לחלוטין.
ההצלחה הכלכלית של דובאי אינה מוטלת בספק. בין השנים 2000 ל-2024, התמ"ג שלה זינק מכ-16 מיליארד דולר ל-429 מיליארד דולר. עיר המדינה שימשה כנקודת מפגש אסטרטגית בין אירופה לאסיה וכמקלט עבור אלו שמאסו בנטל המס הכבד של מדינות הרווחה. ה"טלגרף" מציין כי הביקוש למקלט כלכלי מסוג זה לא ייעלם בין לילה, וכבר כעת לא חסרים מועמדים לרשת את הכתר.
האיים הקריביים, שכבר חווים פריחה, הם אלטרנטיבה מתבקשת. מדינות מרכז אמריקה כמו אל סלבדור, ואפילו ונצואלה או קובה בתרחישים מסוימים, עשויות לקפוץ על המציאה. באירופה, ראשת ממשלת איטליה, ג'ורג'יה מלוני, כבר הפכה את מילאנו למרכז אטרקטיבי לתושבי חוץ עם מודל של מס שטוח, והיא עשויה להרחיב זאת לאזורי סחר חופשי. מנגד, גם קרואטיה ומונטנגרו מציעות תנאי מס נדיבים, ואזורים שלמים באסיה כמו תאילנד ומלזיה בוחנים את ההזדמנות.
דובאי הוכיחה ברבע המאה האחרונה שיש שוק אדיר למדינות במינימום רגולציה ואפס אחוז מס. בין אם עיר המפרץ תשרוד את הסכסוך הנוכחי ובין אם לאו, מודל עיר-המדינה כלכלית כאן כדי להישאר. השאלה היחידה היא מי ינצל את ההזדמנות ויגזור את הקופון.
התרעות פיקוד העורף