כמעט לא עובר כאן יום בלי הבזק כלשהו של טירוף, של אמירה מחפירה בטמטומה או מחרידה בנזקיה, של מעשה נוסף שמעיד על חוסר אחריות או חוסר בושה או גם וגם, כשמעל כל הטוב הזה מתנוסס, כמובן, המשך המאמץ, עד הרגע האחרון, סביב חוק ההשתמטות.
כל זה, כשלוחמינו ממשיכים להיהרג ולהיפצע, הרמטכ"ל מרים את כל הדגלים האדומים שהוא יכול להניף, צה"ל זקוק מיד ל־12 אלף לובשי מדים נוספים, והחזיתות שמתנהלות מולנו ממאנות להיסגר, גם כי הממשלה לא מסוגלת לסגור אותן.