שבת בבוקר, יום יפה. קבוצה של פלסטינים, או אולי פעילים ישראלים ופלסטינים נגד הכיבוש. אולי אנשי ארגון זכויות אדם, או סתם קבוצה של מטיילים - יוצאת לסיור בהתנחלות. אולי תיאמו את הטיול עם צה"ל, ואולי לא. הם מטיילים, מצלמים, מדברים. אולי מתיישבים לאכול. ואז מגיעים מתיישבים, מתחילים לצעוק עליהם, להתעמת איתם, לתקוף אותם. כוחות הביטחון מגיעים כדי להגן על המטיילים, ואז המתיישבים פותחים באש גם לעבר כוחות הביטחון.
עכשיו תחליפו את התמונה. לא שבת, אלא יום שישי. יום שישי שעבר. לא פלסטינים, אלא קבוצה של ישראלים שיוצאת לטייל ביהודה ושומרון. מפרסומים עולה כי גורמי צה"ל עודכנו לכאורה בלילה שלפני הטיול על ידי רבש"ץ חוות גלעד, אך לא ניתן אישור מסודר. אם כך היה, צריך לבדוק מדוע ואם הופרו נהלים. צריך לחקור.
ואז, כמעט מיד, על אוטומט, החלו התגובות. יאיא פינק, מקום 5 ברשימת הדמוקרטים, כתב על נפילתו של יובל עזרא, תיאר את שירותו הצבאי והגדיר את האירוע כ"עימות בין מתנחלים לפלסטינים". שוויוני כזה. יו"ר המפלגה יאיר גולן פרסם כבר ביום האירוע סרטון שתורגם לערבית, ובו קבע: "הטרור היהודי מבעיר את השטחים, וזה מה שיקרה כל עוד הממשלה מגבה את הטרור". למה להמתין לתוצאות החקירה? למה לבדוק עובדות? למה לעצור לרגע כשאצלם הכל כבר ידוע מראש?
התרעות פיקוד העורף