אורלי קסטל־בלום על נדל"ן, צרפתים חדשים וישנים והחיים עצמם. לפעמים, לא צריך יותר מזה. להתראות בפרס ספיר. ציטוט אחד: “ירדתי במעלית המהירה לרחוב לעשן בשקט, וליד הגינה הצרה של מגדל המגורים הכי גבוה בתל אביב הדלקתי סיגריה ונשמתי עמוק. כמי שגר ליד הבריכה של מגדל השופטים, אשר מים רבים נופלים בה באחידות מושלמת ממפלס עליון של בריכה למפלס תחתון של תעלה, הבנתי מיד את המשמעות של פיסת הגינה הצרה, שרוחבה פחות ממטר ואורכה כשישה מטרים: סמליות. זו נגזרת של גינה. סילואט, רפליקה, זיכרון. לאן יכולים בעלי כלבים ללכת עם כלביהם, תהיתי, הלא הכל מסביב מרוצף? והנה ירד אחד הדיירים עם כלב גדול והניח לו לרחרח בגינה הצרה".
ממואר מרסק לב על ילדות עם אם פגועת נפש. מדויק ופוצע, לא ממצמץ ועדיין מלא חמלה. ציטוט אחד: “בימים ההם נמלא הבית אוושות בכל שעה. למדתי לזהות אותן, כסיסמוגרף הולך ומשתכלל, כל אחת מהן אווששה אחרת בדיבור הפנימי שבתוכי. בהדרגה הבנתי שחי בתוכי עולם נפרד, סמוי, מחריד. עולם האוושות הסמוי היה מאיים להתפרץ לפעמים, כשהייתי פוגשת באקראי ילד או ילדה, וגם מבוגרים, והייתי מדמיינת בצורה מוחשית להחריד איך במהלך שיחת החולין אני סוטרת להם פתאום ללא שום סיבה או התגרות מצדם. החיזיון הזה הקפיא אותי. אימנתי את עצמי לתגובות מעושות, עד כדי כך שנראיתי לעצמי, מבחוץ, מלאכותית ומוזרה. תשובות לקוניות, שפת גוף מכונסת, הכל כדי שלא תתפרץ האלימות הפתאומית שבעבעה בעולם הנפרד, ותחריב את המחיצה".
חמישה סיפורים ליריים קשורים ומנותקים זה מזה, על האפשרויות האינסופיות לסבל ולחסד. ציטוט אחד: “בין מה שנחרב ובין מה שעתיד להיחרב משתרע גשר חבלים רועד. אני פוסע בו בתערובת של כאב ותקווה וויתור מראש. היש דבר מה מעבר לו? אני מדמיין עולם בצבעים עזים המתרככים בין שעות שקיעה לשחר. אני מדמיין עולם שבו עונות השנה אינן שונות מהותית זו מזו, והן מתחלפות בעדינות, ומצמיחות פירות מגירי עסיס המתנוצצים בין ענפי העצים לאור הלבנה. אני מדמיין עולם שאדמתו תמיד כהה ורוחשת חיים ודשנה. אי אפשר לקוות לעולם שאין בו חורבן; אפשר גם אפשר שאין בו חורבן הנגזר בידי אדם מתוך רצון להרע".
לספר הביכורים המשובח הזה (שחותר בכוח לתואר ספר השנה שלי), על אישה שבונה בתים לאחרים אבל לא יודעת מי יציל את הבית שלה, דווקא כן התייחסנו בזמן אמיתי, בחודש מרץ, אבל הוא נשמט בטעות מהרשימה בשבוע שעבר, והנה תיקון העוולה.