הרי אילת בחופשת חנוכה אטרקטיביים במיוחד לטיולים רגליים בזכות מזג האוויר הנוח. אצלנו זו כבר מסורת בת 11 שנים של בילוי עם משפחות וחברים, מדלגים ברגל בין הר שלמה להר אמיר, עושים קומזיצים בערבים, וכן, גם קצת שופינג לפני החזרה צפונה. השנה נשברה מעט המסורת. משפחתי וחברי יצאו כרגיל, אבל אני נשארתי (מבחירה מושכלת ומשמחת) בבית. לבד. הבית שבדרך כלל הומה, במיוחד בחגים, הפך פתאום ריק. ריק לגמרי. מעבר לכך שהרגלים כמו שינה (ויקיצה), פנאי לקריאה ולצפייה בטלוויזיה (או נכון יותר צפייה מרתונית בסדרת טלוויזיה) השתנו, גם כל מה שקשור לאוכל ולארוחות משתנה בנסיבות כאלה, כשנמצאים לבד בבית יום אחרי יום אחרי יום.
בדומה לסטודנטים, אנשים שגרים בגפם, זוגות שחווים את הקן המתרוקן וגם קשישים שנותרו ללא בני זוגם, מצאתי (בתוך פחות משבוע) שכשאוכלים לבד, האוכל מקבל משמעות אחרת. כשאנחנו אוכלים, לא רק חוש הטעם מעורב בחוויה. ריח התבשיל, מראה הצלחת ומרקם המזון - כל אלה משפיעים על “הטעם". אפילו ה"רעש" בזמן הלעיסה, כשהאוכל פריך מאוד, ושומעים שהוא מתפצח בפה, מעורר את התיאבון. בימים הבודדים שבהם ביליתי לבד בבית, הרגשתי שגם לחוש “החברה" יש השפעה מסוימת על “טעם" האוכל.
התרעות פיקוד העורף