החודש לא שילמתי לה את דמי הוועד, והאמינו לי שהרגשתי עם זה רע. הדפיקות בדלת, ההודעות ששלחה לי בוואטסאפ והשיחות עם חלק מהשכנים על ה"עיתונאית הבעייתית מדירה 5" לא עשו עמי חסד, ובכל זאת, גמלה בלבי החלטה למשוך אותה עד הרגע האחרון. ככה ייעשה לאישה שאני חפצה בעלבונה. אינני רעה, בטח שלא קמצנית, האמינו לי, לו הייתי קצת פחות פזרנית/נדיבה, כבר הייתי בשלב מתקדם יותר בדרך לדירה, אבל אני כזו - שכן מה אדם לוקח לעולם שלמעלה? גם גרביים לא, אז עדיף לחיות את הרגע. מכאן ש–80 השקלים שגובה ההיא מהוועד הם לא מה שישבור אותי, ובכל זאת, החודש לא שילמתי לה את דמי הוועד, וכל עוד אני גרה פה, גם לא אשלם - שתתקשר לתרבות הדיור, לוועדת אנשי הוועד או להסתדרות הוועד הציוני, שתלשין עלי איפה שתחפוץ, אני לה - לא משלמת!

***

על לוח המודעות בקומת הלובי אותה אורית משאירה לנו פתקים. פעם אלו המלצות לשיפוצניקים, לאינסטלטורים ולפורצי מנעולים, שבאורח פלא נושאים את שם משפחתה, ופעם אלו דברים מלבבים יותר כמו ברכות חג שמח, הודיה על המעורבות בשמירת ניקיון הבניין ומבצע על הבשר באטליז החדש שנפתח ממול. לפני שבוע, על דף מרוט שעליו נכתבו גם כמה ברכות חג שמח, הוסיפה אורית בצבעי אדום בוהק שלנוכח ההתרחשויות האחרונות בבניין היא מבקשת מכל הדיירים להתכנס ביום ראשון הקרוב בשש בערב מול דירת הגן של היום–טובים. אף שנהג מונית מצוברח צפר לי מחוץ לבניין, עמדתי דקה מביטה במודעה, ולרגע הרגשתי אאוטסיידרית - הייתכן שמתרחשים דברים לא טובים (ורחמנא ליצלן, אולי אף לא חוקיים) בבניין שלי ואין לי מושג על כך? הודעתי לבן זוגי על האסיפה וביקשתי שלא יאחר מהעבודה, כי חשוב שננכח בה. כשישבתי כבר במונית, מקשיבה לנהג רב עם תוכניתו של נתן זהבי (מבלי שהשני ישמע אותו), שלח לי בן זוגי הודעה שבטח זו עוד אחת מהפרנויות של אורית הטרחנית, כך הוא קורא לה, ואין לי ממה להילחץ.

"תגיע!", סיכמתי את הדברים והערתי את תשומת לבו של נהג המונית לכך שהוא וזהבי אוחזים באותה הדעה. "ידעתי את זה, אני פשוט אוהב להביע", אמר ושנינו צחקנו. בערב, כשיצאתי מביתי, נתקלתי בלודמילה הקוסמטיקאית שמקבלת לכיסא טיפוליה בביתה רק את דוברות שפתה, אלא אם כן מדובר במקרה של חיים או מוות, ואז תיעתר גם לדוברות שפתי. היא אחזה עוגה בחושה בידה וחייכה אלי, "מרסל, אתה בא לפגישה של אורית?". תהיתי מתי זה נהפך להיות פגישה של אורית ועד כמה שתלטנית גברת הוועד ומתי הבניין עבר לבעלותה. "בטח! בואי נרד יחד", הזמנתי את המעלית, "לא כדאי שתעלי את העוגה למעלה? זה ייקח קצת זמן", אמרתי ללודמילה, והיא ביד אחת חיזקה את אחיזתה בעוגה ובידה השנייה הסתירה את פיה וצחקה "זה עשיתי בשביל בניין! אתה לא הבאת כלום?", שאלה. "אוי שכחתי", כבשתי את בושתי, וכשהגיעה המעלית אמרתי ללודמילה שתיכנס ואני כבר אגיע במדרגות. נכנסתי הביתה ושלפתי מהמזווה בקבוק מוגז ושקית עוגיות חנק ששמרתי בשביל אורחים לא קרואים ויצאתי במהירות מהבית, פוגשת את בעלי בדלת ושואלת אותו, "עכשיו באים? כבר מאוחר! בוא", בלי לתת לו אפשרות להיכנס לדירה.

כשהגענו, רוב דיירי הבניין כבר ישבו על כיסאות פלסטיק שהוציא אדון יום טוב. אשתו החייכנית עברה ביניהם עם כוסות חד–פעמיות וחילקה קפה. "זה טורקי אסלי", אמר יום טוב כשהוא טועם מהעוגה של לודמילה המצפה לתגובתו. קריצתו לא איחרה להגיע. הנחתי את הדברים שהבאתי על מעמד תיבת הדואר ותפסנו גם אני ואישי מקום. אורית הביטה בנו, אף פעם לא חיבבה אותי, ומשום מה, גם אני לא אותה. אני מניחה שזה מהיום ההוא שבו אזל לי השום הכתוש. אחרי שכנועים עצמיים עליתי אליה וביקשתי מעט שום כתוש אם יש. "כמה מעט?", הביטה בי ברצינות, ודלתה לא נפתחת לרווחה, כמו מגינה על מעוז הוועד. "פחות מכף", התנצלתי, וכשנסגרה הדלת בלי אומר ודברים, הסתובבתי והזמנתי את המעלית. כשזו הגיעה, נפתחה הדלת ואורית עמדה שם עם כף פלסטיק חד–פעמית בידה ועליה מעט שום כתוש. "לאן את הולכת? ביקשת שום, לא?", הגישה לי את הכף. אספתי אותה בעדינות, שלא תיפול הכמות המדודה, והודיתי לה. "בזכותך יהיה לנו אוכל לשבת", חייכתי. היא לא חייכה חזרה. "אחזיר לך", הבטחתי. היא בחנה אותי בעיניה מלמעלה למטה וכשעלתה שוב למעלה אמרה, "אין צורך, שבת שלום", וחזרה אל חמ"ל הוועד.

***

"שלום לכולכם. אחרונים, אנא מכם, תפסו מקומות", אמרה אורית בפתחה של אסיפת הדיירים. "ראו, זה לא שיש לי המון זמן פנוי", אמרה. בעלי חייך, לא הבטתי בו כדי לא לפרוץ בצחוק. "אבל בכל זאת, לקחתי על עצמי את תפקיד ועד הבית, ואני משתדלת למלא אותו נאמנה, נכון?", שאלה את הקהל. "תהיי בריאה", אמר יום טוב. "בטח נכון! כל הכבוד", הוסיפה לודמילה, ורק מירון, השכן מקומת הגג, שביקש הרחבה לדירתו ואורית היחידה שלא חתמה לו בטענה שבעלה חולה ויסבול מרעש השיפוצים, העז לשחרר צקצוק לגלגן בתוספת מלמול האומר, "מי ישמע מה את כבר עושה".

אורית התעלמה והמשיכה: "בזמן האחרון אני מרגישה שיש דיירים שלוקחים אותי כדבר מובן מאליו, כשרואים אותי הם נכנסים למעלית, כשאני דופקת על דלתם משקיטים את הטלוויזיה, ואחד אף הגדיל לעשות וחסם אותי מלהתקשר אליו! הכל כדי לא לשלם לי את מעט השקלים שאני מבקשת על ועד הבית בכל חודש!". למען האמת היא צודקת: אף שנחמדוּת היא ממנה והלאה; אף שיש שיפוצניק חרדי בבניין, אבא לארבעה ילדים ואת עבודות השיפוצים הקטנות היא נותנת לקרובי משפחתה; ואף שהיא מהלכת רכיל בכל עת - בסופו של דבר, זה כסף המשרת אותנו, את תחזוקת הבניין, ואין סיבה שנחמוק ממנה. "לאחר התייעצות עם בעלי", המשיכה, "החלטנו שרגע לפני שאכנס לשנה החמישית שלי כוועד הבניין, אקריא את רשימת הדיירים הבעייתיים למען יראו וייראו".

קהל הדיירים לא הבין. אשתו של יום טוב שבדיוק אספה את כוסות הקפה עצרה ממלאכתה, גם שני ילדיו של יצחק החרדי פסקו ממשחק הכדור והביטו. "היא לא רצינית", לחשתי ללודמילה, ולודמילה הניחה ידה על ירכי כמו מסמנת לי לשתוק. "יצחק מדירה 7, יש לך ארבעה ילדים. התחשבתי בך כשאמרת שלא תדייק בתאריכי התשלום ובכל זאת אתה מקבל גמ"ח בכל שבוע, אז איך זה שלוועד אין לך כסף?", שאלה והמשיכה בלי לחכות לתשובתו. "ציונה ודוד מדירה 11, לא די שהנכדים שלכם לוחצים על כל הקומות במעלית ומרעישים בשבת מוקדם בבוקר, אתם גם לא משלמים לי עד שאני רודפת אחריכם, תתביישו". ציונה, אישה טובה, סבתא כזו שכולנו רוצים, עשתה עצמה מקבלת שיחה והלכה אל הצד, דמעות נקוו בעיניה, דוד רץ אחריה.

"העיתונאית הבעייתית", הביטה בי, "מרסל, איך זה שכל חודש את שוכחת? ככה את רוצה להביא ילדים לעולם? גם להחליף להם טיטולים תשכחי?", סגרה איתי חשבון. ולסיום קינחה בנאוה, גרושה בתחילת העשור החמישי לחייה, שירשה את דירתה מאביה, ניצול השואה. "אני לא חושבת שיש בעיה כספית, נאוה, אז למה את מתמהמהת עם התשלום? אבא שלך לא היה ככה". נאוה לא נשארה חייבת, קמה ממקומה, הניחה את חתיכת העוגה שאפתה לודמילה על הכיסא, ניגשה לאורית, לחשה לה משהו שלא שמענו, חטפה מידיה את הניירות וקרעה אותם אל מול עינינו החרדות. מי מעז לצאת נגד הדיקטטורית? מרד גטו רח' בר אילן!

מחאתי כפיים. "טוב מאוד", צעקתי לנאוה. אורית כחכה בגרונה, אספה את דבריה ועלתה אל ביתה. מותירה מאחור את ילדיו המבוישים של יצחק, את ציונה הבוכייה, את פני מביטות בבעלי ואת פי האומר לו שאני יודעת להחליף טיטול, ואת נאוה זועמת על שהעלו כך פתאום את שמו של אביה. מאז אני לא משלמת לה, כאידיאולוגיה, כעיקרון. לא פעם כבר הניחה על דלתי פתקי תזכורת עם דבק שקשה להסיר, טלפנה לבעלי בלי הפסקה, שלחה לי הודעות ואיימה בתביעה, אבל אני לא משלמת לה וגם לא אשלם. אתן לה לסבול כמה חודשים ורק אחר כך אגש אל הכספומט, אדפוק על דלתה ואגיד "אמרו לי שחיפשת אותי, זה נכון?". באותו המעמד גם אשלם לה. בינתיים, עם הכסף המצטבר, אגש אל חנות הצעצועים הקרובה ואקנה כמה צעצועים לילדיו של יצחק. הם לבטח יחייכו אלי, חיוך טהור, אמיתי, ולא מדיף ריח של שנאת אדם וקורטוב של שום כתוש.