עמוד הדפסה

מאז שבעה באוקטובר 2023 מזדמזם בראשי שירה של נעמי שמר "הכל בגלל מסמר קטן". וכך אומרות מילותיו: "מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר. הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר". בהמשך השיר נפלה הפרסה, סוס הקרבות צלע, "וחץ מהיר ופחזני, ביתר אותו ביתר". הרוכב נפל, האויב הסתער, "הובס הקרב, נפלה העיר".

האם חזתה המשוררת בת כנרת את שבעה באוקטובר? כלום אין שיר זה משל למה שקרה לפני שנתיים בדיוק, כשבגלל "מסמר קטן" אנחנו נמצאים היום במצב העגום ביותר בתולדות המדינה? מיהו אותו מסמר, שבגללו הועמדה ישראל בסכנה קיומית? ראש הממשלה ודאי שאינו המסמר. בעיניי, הוא הרוכב שנופל מסוסו כתוצאה מהכשל, מתעשת, מנהל את המשך המערכה, מתקן את מחדל ה"מסמר". יש לו אחריות-על משום שלא בדק היטב אצל שר הביטחון אם הסוס - כלומר, צה"ל - ערוך לכל הפתעה, כשיר לקרב.

בנימין נתניהו בישיבת הממשלה — צילום: לשכת ראש הממשלה

אחריות הרמטכ"ל דאז ואולי גם של קודמו חמורה יותר. הם היו שרויים בקונספציה, זחוחים ובטוחים שהכול תקין אצל ה"סוס" שלהם, המוכן בכל רגע להסתער על אויב נחות. אז מיהו אותו "מסמר קטן", שבעטיו הגענו למצבנו היום, לאחר יותר מ-1,200 נרצחים ו-912 לוחמים שנפלו בקרבות? התואר נחלק בין שניים: ראש השב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר. אילו לא "צלע הסוס", פני ההיסטוריה היו שונים.

אלוף (מיל') אהרון חליוה זלזל בהתרעות שהגיעו, תחילה מהתצפיתניות, נשאר בשעות הקריטיות בחדרו במלון האילתי, כשאלפי מחבלים פרצו את גדר המערכת. רונן בר לא מצא ולו סייען אחד מתוך חמאס שיתריע מפני העומד להתרחש באותה דקה בלתי נשכחת - 6:29 בבוקר שמחת תורה. הוא אף לא מיהר לעדכן את ראש הממשלה. לכך נוספו מחדלי משנה: התמהמהות הצבא, חוסר מענה מיידי לחיות האדם שפרצו ליישובי העוטף, טבחו ואנסו במשך שעות רבות. אספסוף עזתי שעט בעקבות המחבלים, בזז ככל הניתן.

שנתיים אחרי שבעה באוקטובר, והמלחמה עודנה כאן. הארוכה במלחמותינו והצודקת שבהן. לא שוחרי מלחמות אנחנו, כי אם שוחרי חיים וביטחון באזור הפראי שייעדה לנו הציונות. היש עוד מדינה מאוימת כישראל? היש עוד מדינה שאפילו הסכמי השלום שלה עם שתיים משכנותיה מעורערים וקרים?

התעשתנו באיחור קריטי לאחר המכה הקשה. עתה, את המערכה הצבאית אנו מנהלים היטב. היכינו את אויבינו בשבע זירות, צבאנו נמצא בדרום לבנון, ברצועת עזה, בסוריה וביו"ש. זרוענו מגיעה עד איראן, תימן וקטאר. עוצמתנו מוכחת לעין כול. חולשתנו האנושית היא בדאגה לחיי כל אחד מאיתנו. עובדת הימצאותם בשבי של 48 חטופים מקשה על ההכרעה הסופית בעזה.

עתה נקלעה ישראל לנחיתות מדינית. בזירה הבין לאומית אנו סופגים מפלה אחר מפלה. אין די, מתברר, בניצחון בשדות הקרב. האויב המוכה, שחיי אדם שווים בעיניו כקליפת השום, גייס לעזרתו את האו"ם ורוב מדינות תבל. מדינה קטנה ומתגוננת מוצאת עצמה בנידוי עולמי שלא היה כמוהו, רק בגלל היותה מדינתם של היהודים.

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל אנטישמי-מדיני שכמותו חווינו רק בשואה, בטרם הייתה מדינה לעמנו. זוועות שבעה באוקטובר מושכחות באופן זדוני, אפילו מוצדקות. נאום ההסברה של ראש הממשלה באו"ם היה מצוין, אך הושמע באיחור קריטי.

אי אפשר לשכוח את התהילה שזכינו לה בעקבות הניצחון המהיר על שלושה צבאות ערביים ביוני 1967. כל ישראלי בחו"ל הפגין את ישראליותו ויהדותו. היינו שרויים ימים רבים ב"היי", גאים בישראליותנו. תהילה זו התפוגגה אט-אט. אני מאמין כי גם ה"דאון" של ימינו יתפוגג לאיטו, וישראל תשוב להיות מקובלת ואף מובילה בחבר העמים הנאורים.

זה יקרה כשהרעה תגיע גם למדינות שהתהפכו עלינו - צרפת, בריטניה, ספרד, בלגיה, קנדה, אוסטרליה ועוד. זה יקרה כשהאסלאם הרדיקלי, הקיצוני, יהיה דומיננטי עוד יותר מכפי שהוא כיום, והטרור ישלוט בחוצות עריהן של מדינות אלה. בוודאי לאחר שיתחלפו שם המשטרים העוינים ורצון הקיום הלאומי יגבר.

בעוד שבוע שוב יציין הלוח את היום הנורא - שבעה באוקטובר. שנתיים לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שנתיים שבהן 48 חטופים מתענים במנהרות חמאס, וצה"ל טרם השלים את הכרעתו הסופית של חמאס. המלחמה עוד כאן, כשמאמצי התיווך של טראמפ מקרבים אולי לחתימה טובה.

הכישלון שאילץ אותנו להתעורר: איך נראית ישראל שנתיים אחרי 7.10? | יוסי אחימאיר