"במשך 421 ימים, קיווינו שעומר שלנו שורד את השבי אבל, ביום ה 422 קיבלנו את ההודעה הקשה מכל, עומר לא שרד. ומאז הימים עוברים וסערת הרגשות ממשיכה וגואה".
"681 ימים!! דמיינו שכל סיפרה היא יום שלם: יום של רעב, של עינויים, יום ללא אור, ללא אוויר, יום של פחד , של דאגה, יום של געגוע.. ועוד יום ואני שואלת - מתי? מתי נזכה לימים חדשים של תקומה? ולא, אנחנו לא רוצים עוד משפחות שכולות, עוד פצועים ופצועות, לא עוד חיילים שמתאבדים ולא עוד מלחמה, הרס וחורבן, והערבות ההדדית ולא משאירים אף אחד מאחור, וקדושת החיים כל הערכים שעומר גדל עליהם: אלה הערכים שאנחנו רוצים ולחיות לאורם".
"ואנחנו יודעים שכל רגע חולף מסכן את הסיכוי לחזרתם. ואנחנו יודעים שהם לא יחזרו הביתה בלחימה, אלא רק בהסכם שישיב לנו את כולם. וזה צריך לקרות עכשיו, כי די, אין אוויר לנשום, כי רק כשנחזיר, נקום".
"כעבור חודשיים, הדפיקה הנוראית בדלת, זו ששינתה אותנו לבלי היכר ומאותו רגע גזרה עלינו חיי הגהנום. ענבר – הילדה היפהפייה. הבת היחידה של חיים ויפעת. ילדה מוכשרת בכל תחום, אבל חסרת מזל. מאז, אנחנו נאבקים על השבתך. היית עבורנו עולם ומלואו, ונשארת כזו גם לאחר שנרצחת".
"אנחנו דורשים את הילדה שלנו ואת כל 50 החטופים והחטופה בעסקה אחת חיים וחללים כאחת. אין לנו תקומה כל עוד הם שם".
התרעות פיקוד העורף