ליבי ליבי על האומנים, על העורכים והמפיקים שנאלצו לחזור בהם מהחרם על פרס מיקי זהר לקולנוע מלטף וחביב. אני יודע ממקורות מצוינים באילו לחצים הם היו - לא בטוח שהייתי עומד בזה בעצמי. ביום אחד כל עתיד הקולנוע הישראלי הוטל על כתפיהם העדינות - לא תקבלו, כך נאמר להם, לא יהיה יותר קולנוע מקומי! מי יכול לשאת על עצמו אשמה כזו? וזו אולי הבעיה עם חרמות בכלל. זה אף פעם לא נגמר טוב.
זה דז'ה וו כמעט מדויק של מה שקרה לכמה מאומני ישראל הבכירים והאהובים ביותר, שחתמו על עצומה נגד המלחמה וחלקם חזרו בהם אחרי איומים על ביטול הופעות פרנסה וחיים סבירים. אז הם נאלצו להסביר שלא קראו את האותיות הקטנות, שלא הבינו, שלא חשבו מספיק... פאדיחה. (גילוי נאות - לא חתמתי כי אף אחד לא פנה אליי, אני מזמן מוחרם מהאליטה השמאלנית הפיינשמקית). לכתבה המלאה
התרעות פיקוד העורף