"בסופו של דבר", הוסיף תורג'מן, "מצאתי את עצמי ללא כבוד האדם וחירותו, הבנתי שאין לי למי לפנות, הגעתי למצב שיגעון. תנאים שאני לא רוצה לתאר. הרגשתי פשוט טירוף. אמרתי שאני רוצה לצאת ושהבנתי שאין אופציה לצאת, אז זמנים קשים דורשים מעשים קשים. גם בבית וגם בביה"ח לא הייתה מטרתי להדביק או לפגוע. מה עשיתי? יצאתי מהחדר ועמדתי ליד הדלת. פגשתי חולים נוספים שהסתובבו במסדרונות מבלי להודיע לאף אחד. בסופו של דבר לא הייתה אינטראקציה, הייתה שיחת טלפון עם שוטר. היום אני במחלקה פתוחה עם חצר ותנאים נורמליים, מערכת הבריאות לא נערכה ראוי".