שלא יהיה לכם ספק: הכלכלה תעבור את משבר הקורונה, כמו שצלחה לא מעט משברים אחרים, ותחלים. מרבית העובדים יחזרו בהדרגה מהחל"ת, ואני מציע לא להיבהל מהנבואות השחורות ומאווירת הדיכאון המשתקפת מכל עבר. השאלה, כמובן, איך היא תעבור את זה, תוך כמה זמן, ובאיזה קצב. 

התמיכה המסיבית של ממשל טראמפ בכלכלה האמריקאית והעובדה שהנשיא הודיע, פחות או יותר, על נקודת יציאה עד חג הפסחא, הקפיצו את מדד הדאו־ג'ונס ביותר מ־11% ביום שלישי, העלייה היומית הגבוהה ביותר מאז 1933. אך המדדים עדיין עמוק מתחת לשיאם. מה שהשווקים והכלכלה "רוצים" הוא ודאות יחסית בתנאים הכי לא ודאיים - וכמובן שקשה להשיג אותה בשלב הזה.

יש שני דברים שהמדינה צריכה לעשות בעת משבר של כוח עליון כדי לשקם את הכלכלה. הראשון, והכי חשוב, הוא לדאוג לפרט, לאזרח, למשק הבית, בין שמדובר בשכירים ובין שבעצמאים, ובמיוחד לקשישים, כדי שיוכלו לשרוד את התקופה הזו. הדבר השני, ערימות של ערבויות מימון ממשלתיות כדי לספק לסקטור העסקי אוויר לנשימה עד שיחלוף המשבר.

דונלד טראמפ  (צילום: רויטרס)דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)


אסור להקל בזה ראש, ויש נטייה כזו, אבל המדינה עשתה פה דבר די משמעותי: היא לקחה על עצמה, אומנם בצורה מוגבלת, את תשלומי השכר של מאות אלפי עובדים בסקטור העסקי שיצאו ברובם לחופשה ללא תשלום, והיא צריכה לעשות זאת גם לגמלאים שעובדים ומשלימים שכר. נכון שהשכר שהיא משלמת שווה בממוצע למחצית מהשכר ששילמו המעסיקים (זה תלוי גיל ושכר - למשל על שכר של 10,000 שקל מעל לגיל 28 מקבלים דמי אבטלה של 6,000, וככל שהשכר נמוך יותר אחוז דמי האבטלה עולה וההפך) - אבל צריך להגיד את זה ביושר: במקרה של השכירים, המדינה עשתה את המיטב. 

צריך להבין דבר חשוב נוסף: פיטורים המוניים, ולא הוצאה לחל"ת, עלולים היו להעיק עוד יותר על עסקים, כיוון שאז היה עליהם לשלם פיצויי פיטורים, בתקופה שבה קופות הפיצויים (הפנסיה) יורדות בגלל המפולת בשווקים - כך שהתמיכה של המדינה בשכירים היא עזרה עקיפה גם למעסיקים. 

יחד עם זאת, חורה לראות מעסיקים חזקים מאוד, בעלי חגורות שומן, שניצלו לרעה את המצב. אין ספק שהמדינה צריכה לתמוך בסקטור העסקי, במיוחד בעסקים קטנים, כדי להרים אותו מעל למים בימי המשבר. אבל אנחנו רואים תופעות שבהן משרדי עורכי דין מהשמנה והסולתה של הענף, שם כל בכיר שווה מאות מיליוני שקלים לפחות - בלי לנקוב בשמות - מוציאים עובדים לחופשה ללא תשלום במה שנראה כמו חיסכון מוגזם בהוצאות, גם בהתחשב בהנחיות ובמגבלות הבריאותיות, ובהסתמך על תשלום דמי האבטלה. 

שייקחו דוגמה מחברת הביטוח הראל, שהחליטה להוציא חלק מעובדיה לחופשה ללא תשלום לתקופה של 30 יום. עד כאן בסדר, אבל הראל החליטה להמשיך את הכיסויים הביטוחיים וההפרשות הסוציאליות של העובדים שיצאו לחל"ת, ובנוסף העניקה לכל עובד שייצא לחל"ת סיוע נוסף של 5,000 שקל. הסכום הזה, בממוצע, מהווה השלמה יפה לדמי האבטלה, וכך עובדים יוכלו להגיע קרוב מאוד לשכרם המקורי בחודש הקרוב. זו דוגמה טובה לערבות הדדית כלכלית שהכרחית בימי משבר. כשמדובר בחברות פיננסים ובתאגידים גדולים שיש להם היכולת לעשות את ההשלמות הללו ואת המשך ההפרשות - זהו צו השעה. ויש לא מעט תאגידים שבאפשרותם לספוג זאת למשך זמן קצר.

ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר ומי שעומד כיום בראש פורום קהלת, מציע גם לאפשר למשקי בית למשוך קרנות השתלמות בנות פחות משש שנים, ללא פגיעה בהטבות המס של הקרן.

תפקידו של הנגיד

האם יקרה משהו דרמטי לכלכלה הישראלית במהלך תקופת המשבר? אם היא תהיה קצרה יחסית, אני מניח שלא. היא תמהר לאתחל את עצמה, ותתייצב כבר במחצית השנייה של 2020. אבל עד שהיא תתייצב, עסקים צריכים נזילות, נזילות ונזילות, וזו התקופה שבה הנגיד פרופ' אמיר ירון צריך לספק אותה, כי זהו אחד מהתפקידים הראשיים של בנק ישראל. ירון כבר עושה זאת, עם קניית איגרות חוב ממשלתיות בעשרות מיליארדי שקלים כדי לייצב את עקום התשואות ולגרום לכך שהריביות לא יעלו דווקא בתקופת משבר. אלו הרגעים החשובים ביותר של בנק ישראל, שצריך לגרום לכך שעסקים יצופו ולא יגיעו לחדלות פירעון.

פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל (צילום: מרק ישראל סלם)פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל (צילום: מרק ישראל סלם)


מה יקרה כשכל המים יירדו, כלומר כשהמשבר יתפוגג לאטו? כאמור, חלק גדול מהכלכלה, בקצב כזה או אחר, יחזור לשגרה. אבל כדי שהוא יחזור לשגרה המדינה צריכה לספק ערבויות למימון שיאפשרו להתניע מחדש ולהחזיר את הביטחון לכלכלה. היא כמובן לא צריכה לספק את האשראי בעצמה, אלא לתת ערבויות ממשלתיות לנותני האשראי, כמו הבנקים והגופים החוץ־בנקאיים, שיממנו את המשק. 

בנוסף לערבויות הממשלתיות, ממליץ ד"ר שראל גם על דחיית תשלום מסים (כפי שאכן נעשה); הפחתת חישוב מקדמות המס לשנת 2020; הקדמה של מועדי תשלומים על ידי הממשלה לספקים ולפירמות, במיוחד כאשר מדובר בעסקים קטנים ובינוניים; וסיוע זמני לעצמאים כדי לצלוח את תקופת ההסגר, והסיוע צריך להיות אחיד ככל האפשר על פני ענפים וסוגי פירמות. שראל אף מציע לשקול רעיון נחמד: חופש מתשלומים במהלך חודש אפריל, שבמסגרתו לא תהיה חובה לשלם החזרים על הלוואות ושכר דירה במשק כולו, והם ייפרסו קדימה לתקופה שיוחלט עליה ובריבית שתיקבע. ייתכן שהרעיון הזה יצריך התאמות זמניות בדרישות הלימות של הבנקים - אך המהלך ללא ספק מצדיק את זה כדי לצלוח את המשבר.

על אובר-רגולציה

אני מאמין גדול בכלכלה חופשית, בתחרותיות ובמינימום התערבות ממשלתית בקביעת מחירים כדי לאפשר לסקטור הפרטי לפעול למען הצרכנים. ישראל מתאפיינת בהפך הגמור - רגולציית יתר, משפטיזציית יתר, בירוקרטיית יתר - שכולן כאבן ריחיים על צווארו של הסקטור העסקי וגורמות לא פעם להפרעות בצמיחה הכלכלית. 

יחד עם זאת, בתקופות משבר, ורק בתקופות משבר, התנאים משתנים. אנחנו רואים איך כללי ההיצע והביקוש עובדים בתקופת המשבר בתחום הציוד הרפואי הגלובלי - הביקוש גואה ואיתם המחירים. כל זה אך טבעי, אבל בכל הנוגע למשק המקומי, בתקופה הקצרה הזו אנחנו צריכים את הרגולטורים הרלוונטיים. הרי סקטורים כמו יצרני מזון, רשתות מזון ומוצרי פארם מסוימים נהנים מביקוש גואה, וכאן תפקידה של רשות התחרות בראשות מיכל הלפרין לבדוק אם אין ניצול לרעה של המשבר כדי לגרוף רווחים עודפים בצורה מוגזמת. 

זה תקף, גם ובמיוחד לסקטור הפיננסי, שבו יש נטייה להעלות ריביות בתקופה של מצוקת אשראי ולהעלות את מחירי התיווך הפיננסי. זה לא בא בחשבון, וזו צריכה להיות קריאה שיוצאת מכיוונו של הנגיד למערכת הפיננסית, לחברות כרטיסי האשראי ולגופים החוץ־בנקאיים: אל תתפתו להעלות ריביות, וכמובן אל תממשו בעת הזו חובות כלפי אנשים. זה צריך לכלול גם כמה תיקונים בחוק פשיטת הרגל כדי לדחות את היציאה לחדלות פירעון. 

גם אין שום סיבה לדחיית תשלומי מסים כמו מס הכנסה, מע"מ וארנונה לתאגידים שהמשיכו לעבוד כמעט כרגיל בימי המשבר. מי שעבד כרגיל, שישלם כרגיל. 

המדינה חייבת להיכנס לתמונה

הביצועים הגרועים של הכלכלה כבר מעטרים את הכותרות. האבטלה זינקה למעל 20%, הגירעון עלול בתרחיש האופטימי, לפי ד"ר שראל, לזנק ליותר מ־10%, והחוב הציבורי עלול לגדול ב־100 מיליארד שקל. אבל לא צריך להיבהל - זה המחיר שישלמו כל הכלכלות בעקבות הצעדים הפיסקליים שננקטים. ישראל נכנסה למשבר הזה כשהיא במצב טוב מבחינת יחסי חוב־תוצר, והיא לא צריכה להיבהל מעלייה ביחסים האלה בתקופת המשבר.

על דבר אחד אני מסכים בהחלט עם ד"ר שראל: במקרה של ערעור היציבות של המערכת הפיננסית, המדינה חייבת להיכנס לתמונה. זה נראה עכשיו תסריט מאוד קיצוני, כי המערכת הפיננסית של ישראל יציבה מאוד, אבל בתסריט פסימי שבו המשבר יתארך לחודשים ארוכים, הבנקים עלולים לספוג הפסדי אשראי גבוהים (חובות מסופקים של משקי בית וגם של עסקים), דבר שעלול לסכן את יציבותם. במקרה כזה הנגיד יצטרך להזרים נזילות למערכת הפיננסית ככל שהדבר יידרש, גם אם יהיה צורך "להציל" בנק או חברה פיננסית המהווים סיכון מערכתי דרך הלאמה חלקית. אני מקווה ומניח שלא נגיע למצב כזה.

בין באב"ד לבר סימן טוב

גורם בכיר שהיה שותף לכמה וכמה מהדיונים אצל ראש הממשלה בנוגע לטיפול במשבר הקורונה היה עד כמובן למתח שבין שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, לבין משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, שעלה לטונים גבוהים מאוד. בר סימן טוב, מספר אותו גורם, אמר כבר בדיונים המקדמיים לפני כשבועיים כי הוא לא רוצה לקחת אחריות על "אלפי מתים ברחובות", דבר שנראה למרבית המשתתפים כתסריט קיצוני שנועד להלך אימים על מקבלי ההחלטות. 

משה בר סימן טוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)משה בר סימן טוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


מגוון דעות זה כמובן חשוב, אבל ההתקוטטות הקבועה בין השניים המחישה שני דברים: האחד, הם תפסו את הוואקום של שני השרים, שר האוצר משה כחלון ושר הבריאות יעקב ליצמן, שנראה כמו תפסו מרחק מגיבוש ההחלטות ומעדיפים ששני המנכ"לים הדומיננטיים ינהלו את המשבר. השנייה, לבאב"ד יש ניסיון עסקי (בין היתר תפקידים בכירים בחברת הספנות צים) ולכן גם גישה יותר עסקית, מה שחסר לחלוטין לבר סימן טוב, שאת כל הקריירה שלו עד עתה העביר בסקטור הציבורי. הפער הזה ניכר היטב בין הגישות של השניים.

לבאב"ד יש גם בטן מלאה על שלטון הפקידים בישראל, ובמיוחד על אגף התקציבים בראשות שאול מרידור, בנו של דן מרידור. יש לו גם בטן מלאה על התקשורת ועל היחסים החמים שלה עם פקידים בסקטור הציבורי, במיוחד באגף התקציבים, שבר סימן טוב שימש בו כסגן הממונה על התקציבים. לאנשי אגף התקציבים יש היסטוריה עתיקת יומין של יחסי תן וקח בינם לבין עיתונאים. 

"מתוקף תפקידי אני קורא חדשות לבקרים עד כמה לא טוב פה", כתב באב"ד בעבר, "ועד כמה אנחנו, הפקידות הבכירה, עושה הכל לא בסדר, במיוחד כשאנחנו לא משרתים אג'נדה של עיתון/כתב מסוים או לא שומרים, כמו שהוסבר לי יותר מפעם אחת, על הקשר החשוב וה'חם' עם התקשורת, תוך מתן ידיעות בלעדיות באופן שוטף..., ...וכשאתה לא משרת את האג'נדה, המעבר מגופו של עניין לגופו של אדם נעשה בקלות בלתי נתפסת בעיניי, ובן לילה הפקיד המדובר הופך ל'זן חתלתולי של פקידים שפלי רוח צייתנים וכנועים'... אג'נדה הפכה לדבר שגור בקרב חלק מהעיתונאים, ואם בעבר היה ניסיון להסוות אותה בתוך הטקסט, הדברים נכתבים כיום בצורה ישירה ומפורשת. בשם חופש הביטוי, המהווה ערך יסוד בחברה הישראלית, הגבול בין ביקורת לגיטימית, נוקבת וקשה לבין אג'נדה מתריסה ומכפישה שאינה לגיטימית - שלעתים רבות אף מבוססת על עובדות לא נכונות - מטושטש מאוד...".

שי באבד  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)שי באבד (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


צפיתי השבוע בכמה הופעות טלוויזיוניות של באב"ד. בכמה מהן הוא נתקל בשאלות שהעידו על חוסר הבנה כלכלית ועל אי־שליטה בעובדות בשילוב של פופוליזם ש"הכל לא בסדר", כפי שבאב"ד עצמו ניסח היטב בעבר. הכי קל זה לשרת את הבכי והנהי ולהגיד שהמדינה לא עוזרת, לא תומכת ולא עושה דבר למען האזרחים. יש תקלות, יש טעויות, וצריכה להיות כמובן ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, אבל לפחות שתתבסס על מספרים, עובדות ונתונים.
 
tguvot@maariv.co.il