טליה ג'קסון, בתו של אחד מדיירי בית האבות "משען" בבאר שבע, שהלך לעולמו לאחר שחלה בנגיף הקורונה, התראיינה הבוקר (שלישי) בתכניתם של גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM. כזכור, בית האבות היווה מוקד להתפרצות המחלה ושבעה מהדייריו הלכו לעולמם לאחר שנדבקו. במהלך הראיון התייחסה לתחושות הקשות וביקרה את התנהלות המעון בעת המשבר. 

"ימים מאוד קשים ולא פשוטים, בלתי נתפס באמת אני כל הסמן חושבת ומקווה שהלוואי וזה היה רק חלום רע. ימים של ניסיון להבין, לעבד, לעכל מה שקרה. שילוב של עצב, עם כעס, עם אכזבה. בעיקר עצב אחד גדול, זה בלתי נתפס פשוט", פתחה טליה. 

ממי האכזבה?
"האכזבה מעצם זה שהכנסנו את אבא שלי לפני חודש וקצת, אחרי המון לבטים, למשען. הוא אמנם היה בן 87 אבל הוא היה אדם צלול וחזק, פשוט הרגליים בגדו בו. חיפשנו את המקום הכי טוב שיכול להיות ובאמת שמענו המון דברים טובים, אין לי ספק שבימים כתיקונם משען זה מקום טוב. בחודש שאבא שלי הספיק להיות שם עד שפרץ המשבר לא היו לי טענות, אבל לצערי מרגע שהמשבר פרץ, לדעתי הייתה שם שרשרת של טעויות וכשלים".

איך זה קרה? מה בדיוק היה שם?
"לדעתי היה פה שילוב של כמה דברים, לא חושבת שהייתי אומרת זלזול במצב בהתחלה, אבל כן איזושהי קלות. אני לא חושבת שהבינו את חומרת המצב, זה ברור שאי אפשר לסגור מקום מבחינה הרמטית אבל כשלנו, למשפחות, לא אפשרו כבר מספר שבועות להתקרב לשם, זה היה מאוד קשה אבל מובן. אפילו הסברתי לאבא שלי, שהיה כאמור אדם צלול והיה מחובר לחדשות וידע מה קורה".

אז בעצם הם הבינו את חומרת המגפה.
"אין ספק, הרי לנו לא אפשרו להתקרב. העניין הוא שהצוות מן הסתם יוצא נכנס, חלקם מגיע בתחבורה ציבורית, יש אספקת מזון, הצוות לא היה ממוגן במינימום, לא מסכות ודברים שיכלו להגן".

כי לא היה?
"אני לא יודעת, אני לא רוצה להגיד דברים שאני לא יודעת בוודאות. נדלקה נורת אזהרה מאוד גדולה כשהיו שם דיירים עם חום, ודיירים שישבו בשולחן עם אבא שלי. אני יודעת בוודאות שבני המשפחות ביקשו שיעשו בדיקות ולא עשו. לצערי, אברהם ארושס, הראשון שנפטר, זכרו לברכה, שהיה אדם מקסים וישב בשולחן עם אבא שלי, ביום רביעי שעבר הבנתי שהוא לא יושב בשולחן וביררתי, לתומי, מה קרה כי הוא מאוד התחבר לאבא שלי. אמרו לי שיש לו חום והעבירו אותו לשולחן אחר, עם מישהו נוסף שיש לו חום.

רק העבירו אותו שולחן? לא בודדו? שאלתם?
"פה הייתה הטעות הפאטלית. המשפחה ביקשה לבדוק אם זה קורונה או לא ,ולא בדקו. הבנתי שהיה לו חום כמה ימים לפני כן".

כל מי שחזר לארץ אז חויב להיכנס לבידוד, קל וחומר קשישים שנמצאים במרכז קבוצות הסיכון, כשאחד מתלונן על חום ושיעול.
"ללא ספק, זאת הבעיה - שלא היה פה שום בידוד. להעביר לשולחן ליד, ליד מישהו אחר עם חום, ברור שזה לא בידוד. אני מניחה שמפה זה התפשט כמו אש בשדה קוצים".

יש כעס כשאת מבינה מה עשו?
"בשלב ההוא עוד לא, גם אנחנו לא חשבנו שמדובר בקורונה. אגב, גם אבא שלי בשלב הזה התחיל להרגיש לא טוב. פה כן ניסיתי להתקשר ולהגיד להם שהוא מרגיש לא מרגיש טוב. אמרו לי שזה שום דבר ושהוא צופה בטלוויזיה עד מאוחר ובגלל זה הוא עייף וחלש".

בית אבות משען בב''ש (צילום: יאסר עוקבי)בית אבות משען בב''ש (צילום: יאסר עוקבי)

זה מה שאמרו לכם?
"כן. לנו נודע שאברהם נפטר מהחדשות, היינו בהלם, היינו בשוק טוטלי. אף אחד ממשען לא עדכן. מאותו רגע, הייתה תחושה של אוזלת יד, של חוסר אונים, של פאניקה טוטלית. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה מבחינת איך אנחנו חווינו את זה, מהצד של המשפחות. זה היה נורא".

אחרי שאברהם ארושס נפטר, הצלחת לדבר עם אבא?
"מעט מאוד, בשלב הזה עוד היה לו טלפון, זה עוד לפני שלקחו להם את הטלפון".

בטענה שצריך לחטא, נכון?
"כל מיני תשובות הזויות. אבא שלי, הטלפון היה החמצן שלו, באמת. הוא היה משוחח איתנו 5-6 פעמים ביום אם לא יותר".

לא הבנתי מה הבעיה שתכנס אחות ותחטא את הטלפון תוך דקה ותחזיר, למה היו צריכים לקחת?
"מה שקרה זה שפתחו קבוצת וואצאפ משפחות הדיירים במחלקה הסיעודית והיו שם כל חברי ההנהלה, המנהל של משען, האחות הראשית, העובדת הסוציאלית הראשית, והם היו עדים במשך כל התקופה לתחינות המשפחות לקבל פיסות אינפורמציה לגבי היקרים להם, לגבי הסיפור של הטלפונים.

כל פעם הייתה תשובה הזויה אחרת, פעם אחת שלקחו את הטלפונים לחיטוי, ופניתי אליהם באופן אישי, לכל אחד מחברי ההנהלה ושאלתי מה זאת אומרת? זה לא פשוט להעביר מגבון? באותו שלב, פינו חלק מהדיירים למקום אחר, הם לא ענו ואחר כך אמרו שהטלפונים התערבבו ולא יודעים איזה טלפון שייך למי. התחושה הייתה לא טובה".

את מתארת כאוס.
"לא היו כמעט מטפלים - זו הבעיה. קודם כל, כול הצוות נכנס להסגר במלואו, גם חברי ההנהלה. נוצר מצב שביום שבת, לפי מה שהבנתי מכול מיני מקורות, לא היה שם בכלל צוות. יום אחרי שאברהם ארושס נפטר וכל הצוות נכנס לבידוד, לא היה צוות בכלל. אני יודעת כי יצרה איתי קשר מטפלת מחברת סיעוד, שבמקרה עבדה לפני 4 שנים אצל אבא שלי והיא לא ידעה בכלל שהוא במשען, ואמרה לי שפנו לחברות הסיעוד בבקשה לשלוח מטפלות.

רוב המטפלות לא רצו, חששו. היא אמרה שהיו שם בקושי שתיים וחצי מטפלות שלא מצליחות לעבור בין כל הדיירים. מבחינת הצוות הרפואי, בכלל אין לי מושג מי היה שם ביום שבת. הבנתי שהגיעו ביום ראשון ומצאו אותם במצב של הזנחה, חלק מהדיירים, למיטב הבנתי, לא קיבלו אפילו לאכול. מיום ראשון פיקוד העורף ומשרד הבריאות לקחו פיקוד על המחלקה".

באיזה שלב אבא שלך הועבר לבית חולים?
"למה היה לי כל כך חשוב שיהיה לו טלפון? כי דרך שיחה איתו, עוד לפני שלקחו לו את הטלפון, הרגשתי שהוא במצוקה נשימתית ושהוא משתעל. פניתי, באמת בפאניקה, ולא היה עם מי לדבר, כי הם לא ענו לטלפונים. המסר שהעבירו לנו כל הזמן היה 'תתאזרו בסבלנות'. בין השורות, המסר היה בסגנון 'תגידו תודה שבכלל יש פה צוות שמטפל בדיירים, מי שמוכן להיכנס לשדה הקטל או לגוב האריות, ואין להם זמן לענות לטלפונים'".

צוות מד''א בימי הקורונה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)צוות מד''א בימי הקורונה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)

אבא שלך הבין למה את לא באה?
"כן, אבא שלי היה צלול לחלוטין. קיבלנו אישור חריג לפני קצת יותר משלושה שבועות להגיע, היה לו מאוד חשוב לאחל לבת שלי בהצלחה בגיוס, זה היה כמה ימים לפני שהתגייסה. אפשרו לו לצאת לרבע שעה, זה היה קורע לב, אני לא נכנסתי למחלקה. הוא שאל אותי מתי בפעם הבאה נפגש וממש מדדו רבע שעה עם סטופר, זו הייתה לצערי הפעם האחרונה שנפגשנו.

הסברתי לו שזה נועד להגן עליהם ועם כמה שזה היה קשה, בתוך תוכי סמכתי שבאמת מנסים לעשות הכול, כך חשבתי לפחות, כדי לשמור ולהגן עליהם. הוא הבין ואז הבטחתי לו שלפחות נשוחח בטלפון כל הזמן ובסוף גם את זה לקחו.

הרופא שוחח איתי ביום שלישי בערב וטען שאבא שלי בסדר ואין לו תסמינים. אחד הדברים הכי מקוממים זה שאף תשובה של בדיקה של אבא שלי לא הגיעה, למרות שהם טענו שבדקו אותו כבר ביום שישי. באותו יום שאברהם ארושס נפטר, המנהל של משען אמר שמד"א נמצאים ברגעים אלה ודוגמים את הדיירים שהיו במגע קרוב, ודאי את אלו שהיו איתו בשולחן שעות על גבי שעות.

אף תוצאה של אבא שלי לא הגיעה לסורוקה. בשיחת טלפון, הוא התקשר אליי לפני שבועיים, וזה באמת חשוב לי לציין, כי פניתי באין סוף בקשות ותחינות לכל חברי ההנהלה לחזור אליי, ואמרתי להם 'תנסו להעמיד את עצמכם במקומנו לדקה אחת'. הוא התקשר להביע תנחומים ושאל מה שלומי. שאלתי אותו אם זה לא מאוחר מדי אחרי שאבא שלי מתחת לאדמה, אחרי אין סוף טלפונים, שסיננו אותי על ימין ושמאל והתשובה היחידה שקיבלנו, אם בכלל, הייתה 'תתאזרו בסבלנות'.

מה זה עזר? התאזרנו בסבלנות ושילמנו את המחיר הכבד ביותר שיכול להיות. הוא בעיקר הקשיב לטענות שלי, לא היו לו תשובות וכמובן שהתחילה מסכת של התנערות מאחריות, שיש הנהלה וזה משרד הבריאות ועכשיו זה השלב שכבר כל אחד מנסה להעביר את האחריות מאחד לשני".

את שוקלת תביעה?
"עוד לא קמתי מהשבעה על אבא שלי. פנו אליי ואמרתי שאני צריכה את הזמן קודם כל לעבד ולעכל את מה שקרה ואחר כך - אלוהים גדול".

אביך היה השלישי מבין הדיירים שנפטר. אתמול נפטר השביעי, האמנת שזה יגיע להיקף כזה?
"לצערי, כן. זה היה לי ברור כי שוב בן זוגי לשעבר שאנחנו בקשר טוב הוא רופא בסורוקה ואני ככה קצת מכירה את הנתונים והמספרים מקרוב. אחד הדברים שאמרתי באחד המקומות זה שיש לנו לצערי דוגמאות נוראיות של מה שקורה באיטליה ובספרד, של בתי אבות שנמחקים אחד אחרי השני. וכולם יושבים באולפן, אם זה נציגים של משרד הבריאות, ומדברים על ניהול כושל כשלצערי אנחנו לא רחוקים משם בכלל.

כשאמרתי ליריב איזה נורא, איך זה קרה, כששמעתי על 'נופים' בירושלים, ואמרתי תודה לאל שאצלנו זה לא ככה - דקה אחר כך זה קרה אצלנו. יריב אמר לי – 'חכי, למרבה הצער זה עניין של יום-יומיים ותשמעי על עוד בית אבות ועוד בית אבות', זה פשוט מטורף. העניין הוא שאני יודעת בוודאות שזה היה יכול להימנע, זה פשוט מתסכל וקשה.

החלק ההומניטרי, שלי לא הייתה יכולת ב-3 הימים האחרונים של אבא שלי לתקשר איתו, להבין מה עובר עליו, אחרי שהבטחתי לו שאהיה איתו בקשר כל הזמן - זה בלתי נתפס. זה אי אפשר לתאר את זה. היה לי פשוט, אפשר לקרוא לזה 'מזל', שלפחות הספקתי להגיע לסורוקה כשפינו אותו במצב קריטי והוא היה בהכרה. אני מניחה בגלל שיריב רופא אפשרו לי להתקרב וגם זה הרבה אנשים לא מצליחים אפילו, להיפרד מהיקרים להם".

שם נפרדת ממנו?
"כן, באותו יום שלח הודעה ואמרו שאין זמן לעדכן באופן פרטני וישלחו הודעה כוללת. שעתיים לפני שפינו אותו לסורוקה שלחו הודעה שכל 21 הדיירים שנותרו מרגישים טוב, אסימפטומטיים,אכלו, התקלחו - הציגו תמונה ורודה. שעתיים לאחר מכן אבא שלי פונה לסורוקה קודח מחום עם קריסה טוטלית של הריאות.

הרופאים בסורוקה אמרו לי שאן סיכוי שלפני שעתיים הוא היה בלי חום, עם כמה שהתדרדרות יכולה להיות מהירה- אין סיכוי שלפני שעתיים המצב שלו היה טוב. אני מבינה שהיה שם צוות מצומצם והצוות אגב לא הכיר את הדיירים כי הצוות של משרד הבריאות ביקש שנשלח תמונות של בני המשפחה שלנו כי הם לא ידעו מי זה מי, ממש ברמה הזאת.

שם אבא שלי היה בהכרה וזה היה מאוד קשה, דיברתי איתו והוא שמע.  הוא סובב את הראש לכיוון שלי והושיט את היד, לא יודעת אם חיפש לאותת שהוא שומע. זו הנחמה הקטנה שנשארה, שהוא ידע שהיינו שם ולא חלילה עזבנו אותו שם. לא יודעת מה עבר לו בראש בימים האלה, הוא ידע שהוא האדם הכי יקר לנו בעולם והוא אהוב והכול, אבל זה היה קורע לב להיפרד בצורה הזאת, זה בלתי נתפס בעיקר".