לא היה קל לתאם עם מנהלי מחלקות הקורונה בבתי החולים את הראיון הזה. הוא נדחה כמה וכמה פעמים בגלל מקרי חירום, שחלקם הסתיימו, למרבה הצער, במותם של החולים רגע לפני שעלינו על הקו. מובן שבמקרים כאלה ביטלנו וקבענו שוב. גם אחרי 20 או 30 שנות ניסיון, עדיין קשה להם. בימים כתיקונם רובם ככולם עובדים כפנימאים, כמנהלי המחלקות הפנימיות בבתי חולים. חלקם התנדבו למשימה – ניהול מחלקת קורונה - עוד לפני שפנו אליהם.

לפני שנצלול לשיחה, הכירו את מנהלי מחלקות הקורונה: ד"ר שמואל שטיינלאוף מבית החולים שיבא בתל השומר, מנהל מחלקה פנימית ג' בשגרה; ד"ר יונתן שפירא מהמרכז הרפואי שמיר אסף הרופא, מנהל מחלקה פנימית ח' בשגרה; ד”ר אסף פרץ מבית החולים אסותא אשדוד, מנהל מחלקה פנימית א2 לפני הקורונה; ד”ר רמזי קורד מהמרכז הרפואי שערי צדק, רופא בכיר במחלקה פנימית בימים כתיקונם; ד”ר בוריס גולצמן מהמרכז הרפואי ברזילי, רופא בכיר בפנימית א’; ד”ר אוריאל לוינגר מבית החולים לניאדו, בשגרה מנהל פנימית ג’; ד”ר דורון מנחמי מהמרכז הרפואי וולפסון, המשמש בימים כתיקונם כמנהל פנימית ו’; ופרופ’ טליה וולק מהמרכז הרפואי שערי צדק, שהיא מנהלת פנימית ד’.

מחלקת קורונה בבית החולים שערי צדק (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)מחלקת קורונה בבית החולים שערי צדק (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

לשנות דיסקט

"על מגיפות דיברו איתנו רק כשהיינו סטודנטים לרפואה", פתח ד"ר פרץ, "אף אחד לא ראה מגיפה מימיו. למעט כירורגים בחדרי ניתוח, לא הורגלנו להתמגן כך לפני כניסה לחדר של חולה. אז במובן מסוים לא הייתה לנו הכנה". "אנחנו למודי תקופות חירום בברזילי", אמר ד"ר גולצמן מהמרכז הרפואי השוכן באשקלון, "מהבחינה הזאת, אנחנו מוכנים לשגרת עבודה כזאת. במצב הנוכחי סדר היום הרבה יותר משובש, צריך ממש לשנות דיסקט. אבל בסוף גם זה הופך לרוטינה".

יש לנו יתרון כמדינה למודת מצבי חירום?
ד"ר לוינגר: "יש לנו יתרון בכמה דברים, גם ברוח האנושית המיוחדת שלנו. ברגע שיש צרה - אנחנו מתלכדים. ימין ושמאל, שחור ולבן, כולם יחד עושים את המקסימום, יודעים לחרוק שיניים ולתת לאורך זמן תפוקה, גם כשזה קשה מנשוא".

"עד לפני שנתיים עבדתי בבית החולים סורוקה, ותמיד היינו בעומס ובמצבי חירום, כך שאני מניחה שהניסיון האישי של כל אחד מאיתנו במצבים הללו בהחלט תורם", אומרת פרופ' וולק, "נוסף לכך, פנימאים עובדים בעומס שנים רבות כשגרה. מאז שאני סטודנטית, וב־25 השנים האחרונות, העומס על הפנימאים הוא בלתי אפשרי. אני מניחה שזה מה שהכין אותנו ויצר אצלנו יכולת לתת מענה גם במצבים בלתי אפשריים".

"לבנות מחלקה חדשה לגמרי בשלושה חודשים בחניון, כמו שעשו בשיבא, זה משהו שהוא לא מובן מאליו, וזה בזכות ניסיון שידענו בהתמודדות עם מצבי חירום", אומר ד"ר שטיינלאוף.

עד כמה אתם מרשים לעצמכם, כמנהלי מחלקות קורונה, לפחד?
"יש חששות", מודה ד"ר שטיינלאוף, "הסיטואציה מפחידה, יש אנשי צוות שמפחדים, וזה בסדר גמור. אנחנו עסוקים בלהבין איך נערכים לצורת עבודה שאנחנו לא רגילים אליה: לחשוש מהחולים. אבל גם בתוך החששות אנחנו יודעים לתת את הטיפול הכי מוצלח שאפשר".

ד"ר לוינגר: "לכל אחד יש חששות, רק שיש כאלה שמחצינים יותר את הפחד ויש שפחות. היו למשל כאלה שביקשו לא להיכנס לעבודה במחלקה, והשתדלנו לעמוד בבקשות עד כמה שאפשר. לשמחתנו הרבה, הצוות שמח לעזור כשהוא כאן במחלקה. אבל זה לא רק הצוות. יש חששות גם בקרב כימאים ועובדי ניקיון שנאלצים למגן את עצמם, אבל כולם עושים את זה בצורה מעוררת התפעלות. אני משתדל לתת תמיכה, וברור לכולם שיש צורך בהקרבה אישית, כמו בכל מלחמה".

ד"ר מנחמי: "במקרה שלי, החששות היו רק ביום הראשון, והם נבעו מכל הנושא של כניסה ויציאה אל ומחדרי הטיפול. יש אצלנו חולים קשים עם מחלות ריאות ומחלות רקע אחרות, אלה לא המונשמים הרגילים, ולכן הכל יותר מורכב. אבל התרגלנו לביגוד המסורבל. קשה מאוד להיות עם זה שעות וחייבים להתרענן. כל כניסה ויציאה דורשות כמובן להתמגן מחדש, וכשיוצאים בסוף היום צריך לעשות חיטוי ושטיפה. זו רוטינה, אבל כולם מגויסים ולא חושבים על הפחד".

ד"ר שפירא: "אני לא מרגיש פחד. המיגון בטוח והמצב האבסורדי הוא שאולי אני בטוח יותר מאדם שהולך למכולת. אז אני לא חש פחד, אבל אני כן חש הרבה אחריות כלפי הצוות שלי ולכן אני מקפיד להסביר להם שצריך לשמור היטב על תנאי המיגון".

פרופ' וולק: "עיקר ההדבקות הן לא בתוך שטח בית החולים. אם מקפידים על הכללים לא צריכה להיות בעיה. לפעמים יש טיפה חשש, אבל מקפידים יותר".

מחלקת קורונה בבית החולים איכילוב (צילום: פלאש 90)מחלקת קורונה בבית החולים איכילוב (צילום: פלאש 90)

נחתנו במאדים

כמעט מיד עם פרוץ המשבר, התלוננו רופאים ואחיות בכל בתי החולים בארץ על מחסור בציוד מיגון שאמור לשמור על בריאותם - עד כדי כך שהם נאלצים למחזר מסיכות - ובציוד רפואי כמו מכונות הנשמה. כמו כן, שוב ושוב התריעו רופאים על כישלון בקביעת המדיניות והפרמטרים לביצוע בדיקות קורונה. עשרות רופאים פנו לראש הממשלה בנימין נתניהו ולח”כ בני גנץ בדרישה להחליף את שר הבריאות יעקב ליצמן ויצאה פנייה נוספת לראש הממשלה, מרופאים בכירים ומנהלי מחלקות, בדרישה למנות רופא למנכ"ל משרד הבריאות, במקום המנכ"ל הנוכחי, משה בר סימן טוב, נטול הרקע הרפואי.

אבל את כל זה לא תשמעו ממנהלי מחלקות הקורונה, שנמצאים בתור המערכת ובתוך המערכה. לטענתם, במחלקות שהם מנהלים אין כל מחסור בציוד מיגון. אם כי ד"ר לוינגר מודה: "כולנו נמצאים באיזשהו מחסור. המוח הישראלי מנסה לאלתר כל הזמן ולמצוא עוד פתרונות, ואנחנו עוברים עוד משוכה ועוד משוכה, מאלתרים ומסתדרים. אני חייב לומר שהפחד הגדול הוא שנגיע למצב שהחסר יהיה גדול, כך שלא נוכל לפתור אותו על ידי פטנטים שאנחנו יוצרים. אם חסרות לי מכונות הנשמה, למשל, אני לא בטוח שנוכל לפתור את זה, גם אם נחבר יותר מאדם אחד למכונת הנשמה. זה לא פתרון מאוד ישים".

הימים שלהם, כצפוי, אינטנסיביים מאוד. “אני מתחיל ב־6 בבוקר, עובר על כל החולים במחלקה, מעדכן את משרד הבריאות, מארגן רשימה עתידית של שחרורים", מפרט ד"ר קורד, "ב־8 אני כבר בבית החולים, מחלק משימות לכל הרופאים, עושה ביקור חולים ומטפל בשחרורים ובכל מיני שאלות בנוגע למצב הקורונה. בסביבות 20:00 אני מגיע הביתה".

ד"ר מנחמי: "איבדנו הרבה שעות שינה בתקופה האחרונה אבל נתמודד עם זה".

"אני מגיע גם באמצע הלילה וגם בסופי שבוע ובכל מקרי החירום", מוסיף ד"ר שפירא, "אני ממוקד מאוד בדבר הזה ומניח דברים אחרים בצד. הכל מאוד שונה מעבודה רגילה, נחתנו במאדים. יש המון לוגיסטיקה, אפילו לגשת ולדבר עם החולה זה משהו שצריך לעשות עם בידוד של המון שכבות ועם מחשבה ותכנון".

"זו מחלקה שעובדת לגמרי אחרת ממחלקה רגילה", מסביר ד"ר גולצמן, "אנחנו צריכים לחשב מראש את כל המסלולים, המשימות והבדיקות. חולים במצב קל אנחנו לא בודקים כל יום. כשאנחנו נכנסים, אנחנו רוצים לנצל את הכניסה שלנו עד תום, הן מבחינת הטיפול בחולים והן מבחינת בדיקות. לוקח זמן להתמגן וצריך להביא בחשבון את ציוד המיגון. אנחנו צריכים לחסוך בכניסות, לא רק מבחינת ציוד, אלא גם מבחינה של חשיפה של אנשים לזיהום".

"ברמה האישית אני לא רגיל לשעות האלה", מודה ד"ר פרץ, אבל מבהיר כי אלו לא רק השעות והצורך במיגון שהופכים את העבודה במחלקת קורונה למורכבת כל כך. "אנחנו מתמודדים עם דברים שלא הכרנו, כמו למשל מקרה של זוג שמאושפז יחד במחלקה שלנו", הוא מספר, "רצינו להעביר את הבעל אבל הוא סירב לעזוב את אשתו. או למשל בחור בן 22 שהיה מונשם, שמעתם עליו בתקשורת. אני משוחח עם הוריו בטלפון כי אי אפשר לפגוש אותם. בכלל, לא נפגשתי עם משפחות החולים, שזה משהו שאני עושה כל יום בשגרה".

"החלטתי לקחת על עצמי לאפשר יותר תקשורת עם המשפחות", אומר ד"ר שטיינלאוף, "אנחנו משקיעים בזה מאמץ גדול. אני מבין עד כמה זה חשוב להפוך אותם לחלק מאיתנו בסיטואציה המפחידה הזאת".

"לעתים צריך לקבל החלטות גורליות", מוסיף ד"ר לוינגר. "לשבת עם משפחה אם צריך להחליט להנשים או לא להנשים, זה חלק משגרת היום. אומנם החולים הקלים דורשים לוגיסטיקה גדולה מבחינת מיגון, אבל הטיפול לא מאוד מסובך. העניין הוא חולים שבורחים מהשלב הקל והופכים לחולים קשים. כל דבר קטן הופך להיות קשה יותר עם החולים האלה".

ד"ר מנחמי: "היום השני אחרי פתיחת המחלקה היה עבורי יום מתסכל מאוד, בגלל כמות החולים המורכבים שנפלו עלינו במכה אחת. לא הייתה תמותה, אבל ההרגשה האישית שלי, עם כל הניסיון, הייתה קשה מאוד. זה כמו צנחן שבצניחה הראשונה לא יודע מה קורה איתו ובשנייה הוא כבר מפחד. הבנתי את המורכבות ומה הולך לקרות לחולים האלה - הידרדרות מהירה מאוד".

יש הווי במחלקה? תמיכה אחד בשני?
"יש לנו וואטסאפ לעדכונים וגם קצת לבדיחות הדעת. אנחנו מנסים לשמור על מורל גבוה ולעבוד רגוע. אנחנו מקפידים לראות את האופטימיות למרות הקושי".

ד"ר לוינגר: "אומנם אנחנו לא נפגשים מקרוב, אבל מצליחים לתקשר ומצליחים להגיד מילה יפה ומילה מצחיקה אחד לשני. זה חלק מהכוח האנושי. אנחנו רגילים לעבוד בחוסרים במשך שנים, ואנחנו יודעים לעשות מהלימון לימונדה".

ד"ר רמזי: "אנחנו, הרופאים והסטאז'רים, עובדים בשיתוף פעולה מלא, שומרים על רוח טובה והדדיות וכמובן על מרחק של שני מטרים".
איך המשבר השפיע עליכם באופן אישי ומשפחתי?

ד"ר שפירא: "אני נשוי עם ארבעה ילדים גדולים שעושים כיף: משחקי קופסה ובישולים, אני מגיע רק בסוף לטעום הכל".

ד"ר לוינגר: "הפחדים האישיים שלי הם קודם כל על הסובבים אותי, בעיקר על ההורים שלי, שיהיו בריאים, שהם כבר לא צעירים. גם אני כבר נושק ל־60. ההיפרדות מההורים הייתה קשה. אמרתי להם לפני שבועיים שמעתה נתראה רק דרך מכשירים אלקטרוניים. ואנחנו מדברים על הורים שאני נוהג לבקר באופן תדיר, הבנתי שזה לא יקרה יותר. צריך לדעת שעד שיחלוף הדבר הגדול הזה זה בלתי אפשרי. את 20 הנכדים שלי אני רואה בזום".

ד"ר קורד: "בסוף המשמרת מתקלחים ונוסעים הביתה לחבק את האישה והילדים, גם אם אני רואה אותם בקושי. זה חשוב בימים אלה".

לוקחים את העבודה הביתה?
"הפטירה הראשונה במחלקה הייתה אירוע מאוד קשה, וזה משהו שאתה לוקח איתך הביתה אחר כך".

ד"ר גולצמן: "למען האמת, כל המחשבות בראש הן סביב זה וקשה להשתחרר מזה גם כשאתה חוזר הביתה. אתה ממשיך לחשוב וממשיך לדאוג. לפעמים אני חוזר לבית החולים לבדוק חולים באמצע הלילה. אבל זה יחזור לשגרה".

קורונה באיטליה (צילום: Piero Cruciatti, Getty Images)קורונה באיטליה (צילום: Piero Cruciatti, Getty Images)

מתקדמים בתוך הסערה

הם עוקבים באדיקות אחר המתרחש בעולם, ומי אם לא הם יכולים לנסות לתת תחזית מושכלת על האופן שבו זה ייגמר פה. "על כל צעד שקורה במדינה תמיד יש עשרה אנשים שאומרים שזה הדבר הלא נכון", אומר ד"ר שפירא, "לדעתי, לעומת חלק גדול מהמדינות באירופה, הדברים נעשו פה במהירות וביסודיות ואני אופטימי. כולנו מחכים באופן יומיומי לראות שהגרפים משתטחים. אני מאמין שלא נהיה איטליה, אבל האם נהיה קוריאה הדרומית? את זה אני עוד לא יודע".

ד"ר פרץ: "אני רוצה לקוות שאנחנו במצב שונה מאיטליה או מארצות הברית. הקדמנו את ההיערכות שלנו, האוכלוסייה בארץ צעירה יותר, ומערכת הבריאות, על אף הביקורת על היותה רזה ומורעבת, היא טובה ואיכותית. אני רוצה לקוות שאם המספרים יהיו סבירים, נוכל לעמוד בזה. אני אופטימי. אני מבין, אולי היום יותר מתמיד, שהאנשים הכי טובים נמצאים סביבי. זו תחושה מרגיעה, מנחמת ומעודדת".

ד"ר לוינגר: "אני אופטימי מטבעי וזו קצת בעיה. מצד שני, אני חושב שמי שלא אופטימי במקצוע שלנו זו גם בעיה. ברור שאנחנו מסתכלים נכוחה ובעיניים פקוחות על המציאות. לכולנו ברור שבאיזשהו שלב זה ייגמר. אנחנו פשוט לא יודעים בדיוק מתי. אז יש תערובת של אופטימיות זהירה עם למידה, התגוננות והתכוננות למצבים פסימיים. עם הצוותים שיש לנו ועם הכוח הפנימי, אני חושב שנתקדם בתוך הסערה. האם נצליח? את זה יגיד רב החובל".

ד"ר מנחמי: "אנחנו מסתכלים על איטליה, רואים ולומדים. אם נצליח להגביל לשריפות קטנות - נצליח להילחם בבעיה. אני אופטימי מאוד. אם הצעדים ייעשו נכון, נשכב על הגדרות ונצליח".

פרופ' וולק: "בית החולים נערך מראש, היינו צעד אחד לפני. פתחו את המחלקות בזמן, לפני שהתחיל הגל. המחלקות פה חיכו למטופלים ולא להפך. הכל יכול להיות, אבל המדיניות היא לחשוב צעד אחד קדימה, ולשמחתי, זה מה שעשו פה. היינו ערוכים".

ד"ר שטיינלאוף: "נעבור את זה ונציל את מי שאפשר להציל. אני משוכנע בכך".