קוזלובסקי, העוסק בכתיבת תוכן שיווקי בתחומי כלי רכב ורגולציה רפואית, מציין שהוא אומנם מעריך את המאמץ של המערכת שבה ילדיו לומדים, "אבל אם הממשלה הייתה מוציאה תקנה לגבי אוכלוסיות בסיכון גבוה בזמן החיים בצל הקורונה, יכול היה להיות לאנשים קל יותר להתמודד מול הרשויות וגם לקבל עזרה כלכלית. היינו מצפים שהחזק ישמור על החלש, אבל כשאנחנו באים לבקש עזרה בתחומים מסוימים, אז נתקלים בלא מעט קשיים".
הוא מספר כי השבוע ערך את היציאה הראשונה שלו מפתח ביתו. "עשיתי סיבוב עם האוטו. באוטו אני לא יכול להידבק וזה היה מאוד נחמד", הוא מתאר. "אנשים החולים במחלות רקע בכלל, וחולי CF בפרט, הכניסו את עצמם לבידוד לפני כלל האוכלוסייה, ובניגוד לשאר האוכלוסייה, עדיין לא יצאו ממנו", אומרת מנכ"לית איגוד סיסטיק פיברוזיס מירב מאיר. "אנחנו רואים מקרים רבים של חולים ובני משפחותיהם שלא חזרו למסגרות וחווים לחץ משמעותי. למרות ההנחיות מהרופאים להישאר בבית, אנחנו לא רואים את תמיכת בתי הספר ללימודים מרחוק כיוון שמשרד החינוך נשען על הנחיות משרד הבריאות. ההתפרצויות בבתי הספר בימים האחרונים רק מחזקות את העובדה שהסיכון להידבקות משמעותי לכולם, על אחת כמה וכמה לחולים במחלות רקע. על משרדי הממשלה הרלוונטיים ובהם משרד הבריאות, החינוך והאוצר להבין את מורכבות הסיטואציה ולתת מענה".
לקוזלובסקי אין כעס כלפי מי שבניגוד להנחיות מתהלכים ללא מסיכות במרחב הציבורי. "אני לא שופט אף אחד, כי אני יודע מה זה לחיות תחת לחץ ואז להשתחרר", הוא אומר. "זו לא אשמתם".
אין התחשבות
לעומתו, מלכה בן משה מרעננה, שחלתה לפני תשע שנים בסרטן השד, אומרת: "אני משתגעת מזה שאני רואה אנשים ברחוב בלי מסיכות. אתמול ראיתי אמא עם שתי ילדות קטנות ללא מסיכה. ממש התאפקתי להגיד לה איך היא בלי. זה מאוד מקומם כי אנשים לא מתחשבים ובגלל זה אנשים בקבוצת סיכון לא יכולים באמת לחזור לחיים הרגילים. מן הסתם זה מצב שמסוכן לא רק לנו, אלא לכל אחד. נכון להיום אני בריאה, אבל מאחר שיש לי כל מיני ספיחים מהמחלה, אז חוץ מהעובדה שאני בגיל 70, אני נמצאת בסיכון בגלל הבעיות הרפואיות שנותרו. בגלל הקורונה אני מאוד פוחדת, מאוד נשמרת".
"מחלת הסרטן מעוררת בחולים תחושה קשה של פחד, חוסר ודאות, חוסר אונים ואובדן שליטה", אומרת אורית שפירא, מנהלת מחלקת שיקום ורווחה של האגודה למלחמה בסרטן. "תקופת הקורונה החזירה מחלימים ומתמודדים רבים עם מחלת הסרטן לאותן תחושות קשות ולרגשות מורכבים כשהפעם מתווסף לזה ריחוק חברתי. הציבור שמסתובב בחוץ בלי מסיכות חייב להבין שיש חשש אצל האנשים הללו גם ככה".
לנטלי מדינה (52) מנתניה יש טרשת נפוצה. עד פרוץ הנגיף בארץ היא עבדה באיקאה. נכון לעכשיו היא עדיין נמצאת בחל"ת. "גם כיום, כשאנשים כביכול חזרו לשגרה, אני לא מכניסה אנשים אליי הביתה", היא מספרת. "לא עשיתי שום מפגש משפחתי ולא ראיתי את האחיות שלי. אם אני יוצאת החוצה, זה רק להליכה בים שנמצא ליד הבית שלי. אבל אני לא נכנסת לחנויות ולא למסעדות מחשש להידבק. אחי נפטר מקורונה. הוא היה בעודף משקל. זה רק מגביר את החשש שלי ואת המודעות לנושא. כמובן שאני חוששת יותר גם בגלל מחלת הרקע, זה הכל ביחד. בשבילי הסכנה עדיין קיימת".
אין לו שגרה
טוהר אברהם רוקי בן ה־15 וחצי מרעננה הוא חולה סיסטיק פיברוזיס, ומטופל במרכז שניידר לרפואת ילדים. "חודש לפני שהמגיפה החלה ממש להתפרץ, כששמענו על המקרים הראשונים, כבר נכנסנו לבידוד", מספרת אמו, טליה רוקי. "הילד לא היה יוצא לשום מקום. אני חד־הורית, ובכל פעם כשהייתי חוזרת מבחוץ, מקניות בסופרמרקט או מקניית תרופות, הייתי מתקשרת אליו מבחוץ כדי שייכנס לחדר שלו. רק אז הייתי נכנסת הביתה, משאירה את הנעליים מחוץ לבית, מיד הולכת למקלחת, מתקלחת וזורקת את כל הבגדים לכביסה".
טליה מספרת כי בשבוע האחרון בנה נפגש עם חבריו מתנועת הנוער בני עקיבא בחוץ, כשכולם עטו מסיכות. "הנפש שלו הייתה חייבת את זה", היא אומרת. "יש ימים שמאוד קשה לטוהר עם העובדה שכולם חזרו לשגרה. נער בן 15 וחצי שאין לו שגרה, זה מאוד קשה. אבל טוהר הוא מאוד אהוב ואוהב ומצליח לשמור על השגרה דרך הטלפון. המצב הזה גם הוציא ממנו דברים טובים. הוא כותב עכשיו ספר על מה שהוא עובר בתקופה זו".
התרעות פיקוד העורף