בני משפחתה של זלפריינד מצדם נזהרים מלהפנות אצבע מאשימה. "חשוב לי להדגיש, אנחנו לא יודעים שום דבר", אומרת בתה. "אנחנו חיילים במשבצת, אנחנו חלק מפאזל אנושי עצום ומורכב, ואנחנו לא רואים את התמונה השלמה. למעשה ובכנות, אין לנו את הדרכים לדעת מאיפה אמא נדבקה. אנחנו יכולים לשער, להעריך. אמא שלי בעיקרון לא יצאה לשום מקום חוץ מאשר לגן. את הקניות עשינו לה, היא יצאה רק לגן. אנחנו אנשים חרדים. אנחנו אנשים מאמינים. אנחנו כרגע לא נמצאים במקום של לחפש מאיפה היא נדבקה או להאשים מישהו. חשוב לי שההורים של ילדי הגן לא ירגישו אשמים. זה לא היה הרצון של אמא שלי. היא גם ציינה זאת בהודעה הארוכה שכתבה לאחר שנדבקה, וזה הושמט בחלק מהמקומות. היא כתבה שאינה מאשימה אף אחד בעובדה שנדבקה".
בעשר השנים האחרונות עבדה זלפריינד כגננת בגן בפתח תקווה. לפני כן עבדה עשרות שנים בשכונת כפר אברהם בעיר. לזלפריינד שישה ילדים, כולם עוסקים בחינוך. "זה רק מראה מה הייתה מלאכת החינוך בשביל אמא שלנו", אומרת סגל. "היא אף פעם לא הלכה לעבודה בשביל כסף, אלא מתוך אהבה. גם אחרי כמעט 47 שנות חינוך היא עדיין התחדשה, למדה כל הזמן, וכל בוקר הלכה בשמחה לעבודתה. עם כל הלב והנשמה היא נגעה בכל ילד, קידמה כל ילד, וזה לא משנה אם בגן היו גם 36 ילדים. עבורה כל ילד היה כמו יהלום. היו לה גם תמיד את המילים הטובות להורים, היא ידעה לגבי כל ילד באיזה מקום צריך לקדם אותו. היא נתנה לילדים את המקסימום, את הנשמה. אמא שלי תמיד נתנה הכל ביד חמה, הייתה בן אדם שלא צריך לעצמו שום דבר. אספר לך אנקדוטה קטנה. בימיה האחרונים נכנסה אחות לחדרה בבית החולים לסדר משהו. אמא שאלה אותה: 'את רוצה סוכרייה, כדי שיהיה לך מתוק בפה?'. גם כשהייתה כאובה ושוכבת בבית החולים, חשבה על האחר כל הזמן. אמא הייתה אישה של לב ונתינה שאי אפשר אפילו לתאר. היא הייתה כל הזמן למען הזולת, וזה אף פעם לא היה ממקום של כבוד או 'תראו מה עשיתי', אלא מתוך אהבה לאנשים וילדים. ערבות הדדית ואהבת האחר תמיד היו אצלה במקום הראשון".
זו הטרגדיה השנייה שפקדה את המשפחה בשנים האחרונות. "לפני שש שנים אבא שלי, הרב סנדי זלפריינד ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בציר ז'בוטינסקי", מספרת סגל. "הוא היה משגיח כשרות. חזר מהעבודה, עבר באור ירוק, ואוטובוס שעבר באדום דרס אותו. גם במקרה הזה לא שאלנו שאלות. אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לנהג. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שמה שצריך לקרות - קורה. אמא שלי לקחה מאוד קשה את מותו של אבא. הקפנו אותה והיינו סביבה 24 שעות כדי למלא את החסר, את החלל. עם כל החסר והקושי היא קמה יום־יום לעבודה, המשיכה בדרכה, עשתה דברים. למדנו ממנה איך להתמודד עם אובדן וכאב. ראינו ממנה את גודל האמונה שלה, ואת הדרך הזו אנחנו ממשיכים הלאה".
התרעות פיקוד העורף