פגשתי במחלקת הקורונה אדם בן 96, ללא ילדים. התחלתי לדבר איתו ביידיש. הוא כל כך התרגש שמישהו פנה אליו ביידיש, בשפה שלו מהבית. עזרתי לו, נתתי לו לאכול. הסיפוק שלי הוא עצום, זו תחושה מדהימה", מספר משה (מוישי) טאובר, שהחלים מקורונה ובימים אלה מתנדב במחלקות הקורונה בבית החולים הדסה עין כרם.
"כדי להוציא את התוכנית לפועל פנה פרופ' רוטשטיין לארגון 'יד אברהם', שהקימו הרב שמעון בראון ובנו חזקי", מספרת אלון. "הם יצאו בקול קורא בירושלים לכל אותם אנשים שחלו בקורונה. אבל הגיעו אלינו מתנדבים גם באופן עצמאי, כאלה שנחשפו למיזם בכל מיני דרכים. כל מי שרוצה להתנדב, עובר בדיקת רמת נוגדנים, חיסונים לכל מיני מחלות אחרות, מקבל הסבר על פרטיות המטופל. צריך גם להביא הצהרה מרופא שאין לך מחלת רקע".
נכון לכתיבת שורות אלה, במחלקות הקורונה בהדסה עין כרם יש 20 מתנדבים. 10 אנשים נוספים מבקשים גם הם להתנדב וממתינים לבדיקות שהם אמורים לעבור.
"חליתי בקורונה לפני שלושה חודשים", מספר טאובר, 22, מירושלים. "לא הייתי מאושפז, אפילו הייתי בלי סימפטומים. עברתי את זה מאוד בקלות. לאחר שהחלמתי תרמתי פעמיים פלסמה לחולי קורונה בהדסה עין כרם. הגעתי לכך דרך ארגון 'יד אברהם'. לפני שבועיים התקשרו אליי מהארגון ואמרו שיש מיזם חדש, התנדבות במחלקות קורונה".
כמו כן, בשונה מכל המחלקות האחרות בבית חולים, שבהן המשפחה באה לבקר ועוטפת את המטופל, במחלקת קורונה זה לא מתאפשר. זו מחלקה סגורה שאין בה כניסה למבקרים. לכן רציתי לסייע ולהקל את תחושת המצוקה של המאושפז שמרגיש בודד. אני רוצה להפיג את הבדידות, לתת יד, חיוך, קצת צחוק. במקום הזה את גם לא פוסחת על אף אחד, אם זה חילוני, דתי, יהודי או ערבי. את לא עושה שם סלקציה ולא חיסול חשבונות. הכל בשוויון זכויות".
אברהם: "לעבור קורונה מבחינתי זה לעבור תאונה. הגוף שלי עדיין בשיקום. נכון שהנגיף יצא מהגוף, אבל הוא השאיר זעזוע בגוף. הגוף עדיין מאוד חלש. אבל אנחנו מאמינים ששולחי מצווה לא נדבקים ושבחסד לא מפסידים אף פעם. הפסדנו המון אנשים במגיפה הזאת בכל העולם. היו המון קורבנות. אם בורא עולם נתן לי להחלים מהמחלה, זה סימן שזקוקים לי. יש לי שליחות, ואני בוחרת לעשות עם זה טוב. אני לא פוחדת. כמו כן, בהדסה הסתכלו על התיק הרפואי האישי שלי, עברתי בדיקות דם, חיסונים, ואני גם מתמגנת בצורה מאוד מוקפדת".
שוקי ראק, 43, איש הייטק ממודיעין, החל להתנדב במחלקת קורונה לפני כשבוע וחצי. "הייתי חולה במהלך אפריל, אבל לא אושפזתי", הוא מספר. "הייתי בבית יחד עם אשתי שגם הייתה חולה, וארבע בנות שלא נדבקו. התסמינים שלי היו סבירים, לאשתי זה היה יותר קשה. כשהיינו חולים, במשך שבעה שבועות לא יצאנו מהבית. קיבלנו המון עזרה מהסביבה, מחברים. כששוחחתי עם אשתי, הבנו שמעבר לעזרה של להביא קניות ואוכל, מעבר לזה שיש חלב במקרר, תשומת הלב הזו נתנה לנו גם תחושה של הפגת הבדידות. דיברנו על איך נוכל להחזיר משהו לאחרים. ואז נחשפתי למיזם הזה דרך פייסבוק. מיד אמרנו: 'הנה, לזה חיכינו'. כיום שנינו מתנדבים".
ראק לא חושש מהסיכון להידבק שוב. "לפי מה שאני מבין, כל עוד יש לך נוגדנים, הסיכוי הוא אפסי. כמו כן, חוץ מהנוגדנים יש לי עוד שכבת הגנה של ציוד המיגון שאני שם עליי", הוא אומר.
טאובר מגיע למחלקת הקורונה שלוש־ארבע פעמים בשבוע לכמה שעות. "הצוות הרפואי עושה את עבודתו בצורה נפלאה, אבל יש המון דברים שאפשר להקל עליהם, כמו למשל להביא לאנשים בקבוק מים, או שיש אנשים זקנים שצריך לשבת איתם, לראות שהם אוכלים לאט־לאט", הוא מספר. "והדבר הכי חשוב זה לדבר עם החולים, כי חלקם במצב נפשי מאוד ירוד. הם סגורים שם במחלקה, גם המצב הגופני שלהם ירוד ואוטומטית זה משפיע גם על המצב הנפשי. אין כניסת מבקרים, אין משפחה, אז אנחנו עושים זאת במקומם".
טאובר מספר שהוא נתקל בלא מעט סיפורים מרגשים. "לפני כמה ימים, למשל, קיבלנו מכתב ממישהו שיצא כבר מהמחלקה", הוא מספר. "האיש כתב: 'לפני שהגעתי למחלקה הייתי בטיפול נמרץ בלי לראות נפש חיה, בודד, במצב גופני ירוד, במצב נפשי קשה, מתוסכל מחוסר תקשורת, חוץ מצוות בית החולים שהתייחסו במסירות כל הזמן. עם כל זאת, המצב שהייתי לבד ללא מבקרים היה לי קשה מאוד. ואז כשעברתי למחלקת הקורונה, כמו מלאך משמיים הגיע מתנדב מארגונכם והיה כמו קרן אור באפלה. הוא גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב, חיזק ועודד אותי, ואני בטוח שזה גרם לשיפור במצבי הבריאותי. זה עשה לי טוב על הלב וגרם לי להרגיש קצת בן אדם ולא לראות כל הזמן רק מלאכים בלבן'".
לטאובר חשוב לציין ש"הצוות הרפואי הוא צוות נפלא. בכל בקשה של חולה הם מטפלים במסירות, ביעילות. החולים מבקשים כל מיני דברים, ואנחנו מעבירים זאת לצוות. בתור מתנדב במחלקה אני גם מבין עד כמה עבודת הצוות הרפואי אינה פשוטה. למשל, מאוד קשה ללכת עם בגדי המיגון. זה חום לא נורמלי. לאחר שאני יוצא מחדר ההתפשטות, אני רטוב כולי. אני מתפלא איך הצוות הרפואי מחזיק עם זה משמרת שלמה. לא יודע איך הם מסוגלים לעשות את זה".
אברהם התנדבה עד כה פעם אחת, והיום זו תהיה הפעם השנייה שהיא תגיע למחלקה. "מה שהכי ריגש אותי בינתיים זו אישה מבוגרת, סיעודית לגמרי", היא מספרת. "כשנכנסתי למחלקה, הייתה שם אחראית משמרת מקסימה שאמרה לי שהאישה כל היום לא רצתה לאכול ו'אם תצליחי להכניס לה משהו לפה, תבורכי'".
ראק הספיק כבר להתנדב חמש פעמים. "זה לתת קצת מים לאנשים מותשים שלא יודעים שהם צמאים, לדבר עם החולים שמעוניינים בכך, להעביר ידיעה לצוות במקרה שמישהו לא מרגיש טוב, לפעמים גם להחליף סדינים. זה בעצם להקל קצת על הצוות שעובד שם נורא קשה לילות כימים".
התרעות פיקוד העורף